זהר

צג) תו אתמר בחבורא קדמאה, דהא ניחא ליה לסטרא אחרא לשלטאה על זכאה, יתיר מכלא, ולא חייש כדין לכל עלמא. אדהכי, הא טולא אזדמן לגבייהו, וא"ל מנלן. מאיוב. דחזא קב"ה דדרא הוו מחויבין כלייה, ואתא שטן לקטרגא, אמר ליה קב"ה, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ, לאשתזבא ביה דרא. ואיהו מתלא לרעיא דאתא זאב למטרף עאניה, ולמיבד ליה. מה עבד ההוא רעיא דהוה חכימא, יהיב ליה אמרא תקיפא ושמנה ורברבא מכלהו, ההוא דהוו מתנהגין אבתריה כלהו. וברעו לשלטאה על ההוא אמרא טבא, שבק לכלהו. מה עבד ההוא רעיא, בשעתא דהוה זאב אשתדל בההוא אמרא, ברח רעיא עם עאנא ושוי לון באתריהון. ולבתר תב לאמרא, ושזיב לו מזאב.

פירוש הסולם

צג) ותו אתמר בחבורא וכו': ועוד למדנו בחיבור הראשון. כי נוח לו וסטרא אחרא לשלוט על הצדיק יותר מכל, שאינו מחשיב אז את כל העולם. בתוך כך נזדמן להם צל אחד, ואמר להם, מאין לנו זה, שמחשיב יותר לשלוט על הצדיק מלשלוט על כל העולם, מאיוב, כי ראה הקב"ה, שהדור היה חייב כליה, והשטן בא לקטרג, אז אמר לו הקב"ה, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ, כדי להציל בו את הדור. משל, לרועה, שבא זאב לטרוף את צאנו ולאבד אותם, מה עשה אותו הרועה שהיה חכם, נתן לו שה חזק ושמן וגדול מכולם, אותו שכולם היו מונהגים על ידו. וברצונו לשלוט על אותו השה הטוב, עזב הזאב את כולם. מה עשה אותו הרועה, בשעה שהזאב היה עסוק בשה ההוא, ברח הרועה עם הצאן, ושם אותם במקומם, ואח"כ חזר אל השה, והצילו מן הזאב.