זהר

צג) תו פתח ואמר, ויאמר יי׳ אל משה עלה אלי ההרה וגו'. והתורה, דא תורה שבכתב. והמצוה, דא תורה שבעל פה. להרתם כתיב חסר, כד״א ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא. אלא הורתם דתורה ומצוה. ומאי היא. דא יין דמנטרא. בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם, להרתם ודאי.

פירוש הסולם

צג) תו פתח ואמר וכו׳: עוד פו״א, ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. והתורה, זו תורה שבכתב, שהוא ז״א, והמצוה, זו תורה שבעל פה, שהיא המלכות. להרתם כתוב, חסר ו', הוא כמו שאתה אומר, ואל חדר הורתי. וכאן יש להסתכל להורתם של מי, אם תאמר, הורתם של ישראל, שהם זו״ן, שישראל הם בנים שלהם, כמ״ש בנים אתם לה׳ אלקיכם, אינו כן, כי ישראל אינם נזכרים במקרא הזה, שיאמר עליהם להורותם סתם. אלא הורתם של תורה ומצוה, ומי הם, זה הוא יין המשומר, שהיא בינה, שהיא אמם של זו״ן הנקראים תורה ומצוה. משום שכל כתיבה של ספר העליון, שהוא חכמה הנקרא ספר העליון (כנ״ל ויקהל אות ק') שם שורה, בבינה. כי ספר העליון שהוא חכמה נעלם, ותחלת הגילוי שלו, הנבחן לכתיבה, הוא בבינה, ומשם, מבינה, יוצאת תורה שבכתב, שהוא ז״א, וע״כ אנו קוראים לז״א, תורה שבכתב, משום שז״א נאצל ויצא מן הכתב, שהוא בינה. וזה הוא אשר כתבתי להרתם, להרתם ודאי, דהיינו חכמה ובינה, שה״ס ספר וכתיבה, שהם הרתם דז״א.