זהר

צא) פתח ואמר, ובניהו בן יהוידע, האי קרא אוקמוה, ושפיר איהו. אבל האי קרא לאחזאה רזין עלאין דאורייתא הוא דאתא. ובניהו בן יהוידע, על רזא דחכמתא קא אתא, מלה סתימא איהו, ושמא גרים. בן איש חי, דא צדיק חי עלמין. רב פעלים, מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין, בגין דכלהו נפקין מניה. ה' צבאות איהו, אות הוא בכל חיילין דידיה, רשים הוא ורב מכלא.

פירוש הסולם

צא) פתח ואמר ובניהו וכו': פו"א, ​ובניהו בן יהוידע (שמואל ב' כ"ג) מקרא זה העמידוהו, ויפה הוא. אבל מקרא זה, להראות סודות העליונים של התורה הוא בא. והשם בניהו בן יהוידע, לרמז על סוד החכמה הוא בא. דבר סתום הוא מרמז, והשם גרם. בן איש חי, זה הוא צדיק חי העולמים. רב פעלים, היינו שהוא אדון כל המעשים, וכל צבאות העליונים, כי כולם יוצאים ממנו, הוא נקרא ה' צבאות, להיותו אות בכל הצבאות שלו, מצויין הוא ורב מכל.
פירוש. שהכתוב מראה ומגלה כאן רזין עליונים דאורייתא, ובניהו בן יהוידע על רזא דחכמתא קא אתא כי השם הקדוש יהו-ידע, ידיעה זו באה על רזא דחכמתא. מלה סתימא איהו, הוא רז סתום מאד נעלה. ושמא גרים השם יהו-ידע גורם שיהיה סתום.
וביאור הדברים. כי הכתר דאצילות הנק' רדל"א ועתיק יומין הוא בבחינת מקיף על ה"פ אצילות א"א ואו"א וזו"ן, והוא נק' רישא דלא ידע ולא אתידע, לא ידע, פירושו שאין שם זווג אפילו במקומו עצמו, ולא אתידע, פירושו, שאין ממנו המשכת מוחין למדרגות שממנו ולמטה. וגם א"א דאצילות נעלם מהתחתונים. כי ע"כ הוא נקרא בשם חכמה סתימאה. אמנם אינו נבחן ללא ידע כמו רדל"א, כי יש בו זווג במקומו עצמו, אלא שהוא רק לא אתידע בלבד, שאין ממנו המשכת מוחין למטה. וכל המוחין דאתידע בעולמות בשתא אלפי שני הם רק מבחינת או"א וישסו"ת, הנק' חכמה דל"ב נתיבות, או ל"ב אלהים דמעשה בראשית. וז"ס הכתוב (איוב כ"ח, כ'), ​והחכמה מאין תבא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי וכו' אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. וביאר (באדרת האזינו אות ע"ב) אלהים הבין דרכה, דרכה ממש. אבל והוא ידע את מקומה מקומה ממש, וכ"ש דרכה, וכ"ש ההיא חכמה דסתימא ביה בעתיקא קדישא. ע"ש. כוונתם היא, כי הבין דרכה היינו רק החכמה דל"ב נתיבות, שה"ס ל"ב אלהים דמעשה בראשית, וע"כ אומר אלהים הבין דרכה, ומדגיש הכתוב את החכמה בלשון בינה, כי אומר הבין דרכה, משום כי חכמה זו מבחינת עצמותה היא רק בינה, אלא נעשית לחכמה ע"י עליתה לראש א"א, שמקבלת מח"ס ומשפעת למטה. ונמצאת שהחכמה הזו נגלית רק בדרכה של הבינה בעת עליתה לחכמה סתימאה דא"א, וזה שיעור הכתוב, אלהים, שהוא הבינה, הבין דרכה לשפע החכמה, וז"ש, דרכה ממש רק בחינת דרך אל שפע החכמה, אבל היא עצמה היא בינה ולא חכמה.
וסו"ה והוא ידע את מקומה, קאי על א"א, כי השם הוא מורה על נסתר וסתום מתחתונים, שהוא א"א הנק' עתיקא קדישא. ועליו אומר שידע את מקומה של החכמה דל"ב נתיבות, להיותו עצם החכמה המשפיע אל הבינה. וז"ש הזוהר, מקומה ממש וכ"ש דרכה כי בהיותו מקומה של השפעת החכמה הזו מכ"ש שיודע את דרכה של החכמה כשהיא מלובשת בבינה. ואומר עוד וכ"ש ההיא חכמה דסתימא ביה בעתיקא קדישא כלומר, מכ"ש שהוא ידע בחינת חכמה סתימאה של עצמו. אלא ג"כ בסוד והוא ידע את מקומה, כי רק בו במקומו ממש, מגולה הזווג הזה, אבל ממנו ולמטה אינו מושפע כלום. הרי שמוחא דא"א הוא בבחינת ידע במקומו עצמו, אבל הוא בבחינת לא אתידע ממנו ולמטה. ורק מוחין דאו"א שהם המוחין דל"ב נתיבות החכמה. הם בבחינת אתידע. בסו"ה אלהים הבין דרכה. אבל הראש העליון שהוא למעלה מא"א, דהיינו הראש דעתיק יומין, הוא בבחינת לא ידע ולא אתידע, שאין זווג אפילו במקומו עצמו, ואין ממנו שום התפשטות מוחין לתחתונים.
והנה כל זה אמור רק בכללות הנשמות והעולמות. אמנם מבחינת פרטיות הנשמות, יש נשמות גבוהות שזכו להיות מ"ן לזווג הגדול דההוא רישא דע"י לאחר פטירתם, ולקבל שם בעולם העליון קומת היחידה הבאה מזווג זה, שהם הנשמות דבניהו בן יהוידע, ודרב המנונא סבא ועוד. ואלו הנשמות הגבוהות מתגלות לצדיקים שבעוה"ז, וגם הצדיקים זוכים ליאות לאור היחידה המאיר בנשמות הגבוהות ההן.
וזה אמרו ובניהו בן יהוידע על רזא דחכמתא קא אתא, שהנשמה הזו הנק' בשם בניהו בן יהוידע באה מפנימיות החכמה,דהיינו חכמה דע"י הנ"ל. מלה סתימא איהו הארת הנשמה ההיא היא ענין סתום. ושמא גרים כי השם יהו-ידע גרם להארת הנשמה ההיא שתהיה סתומה, כי משמעותו היא, כי יה"ו ידע, אבל לא אתידע לאחרים, וא"כ הרי נשאר סתום במקומו עצמו. והנה תחילה הוא מבאר איכות הזווג ומעלת קומת האור הגדול היוצא מזווג זה דרישא דע"י, שזה מתבאר בסו"ה בן איש חי רב פעלים מקבצאל. ואח"כ מבאר ענין מלה סתימא שבהארת הנשמה ההיא. וזה המתבאר בכתוב והוא הכה שני אריאל מואב עד סוף הפסוק.
וז"ש בן איש חי וכו': פי' כי ידעת שענין הזווג הזה הוא בחינת הזווג של גמר התיקון, וסודו הוא הזווג הכולל לכל הזווגים והקומות שיצאו בזו אחר זו במשך שתא אלפי שני, אשר כל האורות הללו כולם מתקבצים בו בבת אחת, ועד"ז גם בחינת מ"ן העולים לזווג הזה כוללת בתוכה כל בחינת היסורים והעונשים שנתגלו בשתא אלפי שני בזה אחר זה. ולפיכך אין קץ לגבהה של הקומה היוצאת מזווג זה, והיא משביתה הקליפות והס"א לנצח. והיסוד שהוא משפיע המיין דוכרין הכוללים כל האורות שיצאו בשתא אלפי שני, הוא נק' איש חי רב פעלים, ובחי' המלכות הכוללת בתוכה כל המ"ן והיסורין שנגלו בשתא אלפי שני, היא נק' מקבצאל.
וזה אמרו, בן איש חי דא צדיק חי עלמין כי השם הזה מורה תמיד על היסוד המשפיע לנוקבא, אשר אין לו מקום בית קבול לצורך עצמו, וע"כ נבחן שאינו חי רק בעלמא, דהיינו בנוקבא בהיותו משפיע אליה. וע"כ נקרא צדיק חי עלמין. אבל בזווגו זה הוא מצוין בשם רב פעלים, שפירושו הוא מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין, שהוא כולל עתה בהמ"ד שלו כל המעשים הטובים, וכל המדרגות העליונות שנתגלו בזה אחר זה במשך הזמן דשתא אלפי שני. כי הם כולם נתקבצו בו עתה בבת אחת, ומתחדשים באור העליון ויוצאים ממנו בבת אחת אל הנוקבא, ולכן הוא נקרא בשם רב פעלים. וז"ש בגין דכלהו נפקי מניה שיוצאים כולם בבת אחת אל הנוקבא. הוי"ה צבאות איהו, אות הוא בכל חיילין דידיה, רשים הוא ורב מכלא, כלומר, כי עתה נגלה בו השם הקדוש ה' צבאות בשלמותו הנעלה, שהרי הוא עתה אות בכלהו צבאות שלו להיותו רשום מכל עובדין וחילין והוא רב מכלא והוא מתגדל ועולה בהארתו על כל אלו.