תוכן

צא) והנה בן זומא, כיון להמשיך בינה דאבא, והטעם, לפי שחשב ואמר, כי הנה כל הפגם (הג') של אדה"ר, תכליתו ושורשו אינו, רק שגרם אל החיצונים שינקו מן הגבורות, אחר שנפלו ונתפרדו מן החסדים, ונתגברו הגבורות. לכן במה שאתקן ואעלה את הגבורות, בזה יספיק, וממילא יתוקנו הכל. לכן המשיך בינה דאבא. אע"פ שסמך על מה שהקדימו חביריו, עכ"ז חטא, במה שהמשיך גבורה לבדו, כי המשיך והוריד בינה דאבא, כדי שעל ידו תעלה ותמשוך בינה דאמא, ואז יעלו הגבורות למעלה, ולא ינקו מהם החיצונים. ואדרבא חטא בזה, כי בתחלה היה הגבורות סמוכין אל החסדים, ועתה שעלו למעלה נתרחקו מן החסדים, ולא הספיק זה רק שנתחברו עם הגבורה עילאה שהיא בינה דאמא, ואז הם דינים גמורים לבדם, ואז נתערבו גבורות עם גבורות, וזה יותר קשה מן בן עזאי. כי בבן עזאי נשארו החסדים למטה עם הגבורות למתקם, וגם הבינה דאמא, גבורה עילאה, היתה רחוקה מן הגבורות ולא יזיק רק שהרחיק החכמה מהן כנ"ל. אך בן זומא, הרחיק את הגבורות מן החסדים ומן החכמה, ושתפם עם הבינה שהוא שורש הדינין. והנה טבע הנוקבא לעלות עד הזכרים למעלה, כמ"ש ואליך תשוקתו. אבל אין הזכר יורד עד הנוקבא, לכן בהעלות החסדים יעלה הגבורות עמהן, אך בעלות הגבורות, אין החסדים עולין עמהן, ונשארו החסדים למטה. והנה אין הדעת שלם רק בהתחבר חסדים עם גבורות. והנה בן זומא קלקל הדעת, והוציא את חצי הדעת שהם הגבורות ממקומם, מן הדעת שהוא יסוד דאמא שנפל למטה, והעלה למעלה החצי הדעת לבדו, והחסדים לבדן נשארו למטה בתוך הדעת, ולכן מדה נגד מדה, גם הוא יצא מדעתו. (ואמנם בערך שב"ז סמך על ב"ע, לכן לא מת, רק יצא מדעתו) והוא עונש קטן מן המיתה. אמנם בן עזאי שרצה לתקן קו הימיני, נקרא חסיד, כנודע בזוהר בפסוק המותה לחסידיו. ולכן אמר בבן זומא, דבש מצאת אכול דייך כמ"ש, כי הדבש הוא שורש דינים, כמבואר בסוד השופר, שהם סוד הש"ך דינים, לפי שהוא הגביר כח הדין, נאמר עליו מקרא זה כנ"ל.