זהר

צא) ומגו דאתכלילו ימינא ושמאלא ברזא דשמא חד בארח כלל, אצטריך לבתר לאפקא לון. בארח פרט, אבל לאו בארח יחודא, דהא יחודא בקראי קדמאי איהו, למהוי יי' אחד, בתפלין דרישא. ושמו אחד, בתפלין דדרועא. והוי כלא חד. כיון דיחודא אתסדר כלא בכללא, מרישא דנקודה עלאה, אצטריך לבתר לאתעטרא מרישא דנהורא קדמאה, דאיהו רישא דכלא.

פירוש הסולם

צא) ומגו דאכלילו ימינא וכו': ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת, בסוד שם אחד, בקריאת שמע, דהיינו בהויה אחרונה (כנ"ל אות פ"ז) בדרך כלל, הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט, דהיינו ואהבת בפני עצמו, והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים, בשמע ובבשכמל"ו, שיהיה הויה אחד בתפלין של ראש, שהוא היחוד דשמע ישראל, ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד, שהוא היחוד דבשכמל"ו, ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד נסתדר הכל בכלל, מראש נקודה העליונה, צריכים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל. דהיינו כתר.