זהר

פ) מארי דלישנא בישא. כד נחית חויא. אתעביד מקפץ על טורין, מדלגא על טנרי. עד דישכח טרפא, דאחיד בטופרי וייכול. כדין שכיך, ואתחזר לישניה לטב. זכאין אינון ישראל, דמזמנין ליה טרפיה. אהדר לאתריה, עייל בנוקבא דתהומא רבא.

פירוש הסולם

פ) מארי דלישנא בישא וכו׳: בעל הלשון הרע. שהוא הנחש. כשיורד הנחש, נעשה מקפץ על הגבעות, מדלג על ההרים. עד שימצא טרף האחוז בצפרנים ואוכל. אז הוא שקט, וחזרה לשונו לטוב. דהיינו שנתבטל הלשון הרע שלו, ונעשה לשון טוב. אשרי הם ישראל שמכינים לו הטרף. והנחש חוזר למקומו ונכנס בנקב תהום הגדול.
פירוש. אין אחיזת הנחש רק במלכות דמדת הדין, אלא מכח המיתוק של עליית המלכות בבינה, אשר הבינה מקבלת צורת המלכות, אז עולה הנחש ונאחז בדינים שבבינה, ואחיזה זו מכונה לשון הרע, כמו שמדבר לשון הרע על מי שכולו טוב. וכבר נתבאר זה לעיל (פרשת צו אות קט״ז ע״ש) וז"ש, מארי דלישנא בישא שהוא הנחש, כך דרכו, כד נחית חוייא, כשיורד, תחילה ונאחז במלכות למטה, הנה אח״כ הוא עולה ומקפץ על טורין, שהם בחינת בינה, מדלגא על טנרי, שהם בחינת מלכות. כלומר אע״פ שמקום אחיזתו הוא בסלעים, שהם מלכות המכונה סלע, עכ״ז הנחש מדלג עליה, שעוזב אותה, והוא קופץ להאחז בהרים, שהם חג״ת, והם בחינת בינה. שזהו לשון הרע כנ״ל. והוא משום שרוצה יותר להתאחז במקום היותר גבוה.
אמנם ע״י העלאת מ"ן ממצות ומע״ט שעושים ישראל, נמשכת הארת ע״ב ס״ג דא״ק, המוריד בחזרה את המלכות מן הבינה, ואז נטהרת הבינה מלשון הרע של הנחש. וגם המלכות נטהרת ע״י הארת הבינה (ועי׳ לעיל וירא אות ק״ט ק״י). וז״ש, עד דישכח טרפא דאחיד בטופרי וייכול, דהיינו אחר שהמלכות נטהרת ע״י הארת קו שמאל דבינה, שמקום התלבשות הארה זו הוא בסוד צפרניה של המלכות, דהיינו באחורים דאצבעות שלה, כנ״ל, (ויקהל דף פ״ז ד״ה פירוש ע״ש) אז גם הנחש מקבל חלקו מהארה זו דצפרני המלכות. והוא אוכל. כדין שכיך ואתחזר לישניה לטב, כי ע״כ ניתן לו להנות מהארה זו, כדי שיתבטל לשון הרע שלו, ויחזור ללשון טוב. זכאין אינון ישראל דמזמנין ליה טרפיה, כי הארה זו באה ע״י העלאת מ״ן ממצות ומע״ט של ישראל כנ״ל.