פט) ונמצא שהוצאת בינה לחוץ, הוא ע"י תיקונים, האמורים בשיר השירים, והם הנכנסים בתוך ז"א ונעשה לו מוח, ומשם מתפשט בכל הגוף. והחכמה עצמה, מתתקנת מצד עצמה, ומוציאה לו מוח ב' ע"י הבינה, ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו, ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק, כדאיתא באדרא זוטא, כי עיקרו מהבינה והוא חיי המלך, ולפיכך קדם המוח שלה למוח המתפשט מהחכמה.
פט) והחכמה עצמה מתתקנת מצד עצמה ומוציאה לו מח ב'. וצריך שתדע ההפרש ממוח החכמה למוח הבינה של הז"א. כי יש בחינת גדלות וקטנות מצד הבינה, ויש בחינת גדלות וקטנות מצד החכמה. והנה עיקר התיקון הוא קבלת הקטנות דבינה, שהיא בחינת ה"ת בעינים, דהיינו מלכות הממותקת במדת הרחמים דבינה. כי משורשו עצמו, דהיינו מן עת הנקודים, אין לו אלא מלכות דמדת הדין, שעליה אין שום זווג נוהג באצילות, כי מלכות זו נגנזה ברדל"א, כנודע. ולפיכך תחילת תיקונו היא לקבל המלכות הממותקת הראויה לזווג, ואותה הוא מקבל מקטנות דאמא, מבחינת ה"ת מעינים שהוא בחינת גוף בלי ראש. אכן כדי שיהיה ראוי לקבל בחינת גדלות, הוא צריך גם לקטנות דאבא, שקטנות זו מקובל לו מבחינת שערות רישא דא"א כמ"ש הרב לפנינו. כי הגדלות דאמא, שהוא בחינת ג"ר דבינה, אינה מספיק לז"א, להיותו צריך לחסדים מגולים. ונמצא שהוא צריך לקבל לתוכו קטנות דבחינת ע"ב, שהוא מקומת א"א. וזה דומה לבחינת או"א עצמם שמצד הקביעות הם מוחין דס"ג, דהיינו מג"ר דבינה כנודע, ובחינת הקטנות דע"ב הם מקבלים משערות רישא ודיקנא דא"א, שמקיפים אותם מפנים ואחור, שעי"כ המה ראוים לעליה לג"ר דא"א ולקבל קומת ע"ב דגדלות, כמ"ש בחלק י"ג ע"ש.
ועד"ז צריך הז"א לקבל בחינת קטנות דבחינת ע"ב משערות רישא דא"א, כמו או"א, שעי"ז יהיה ראוי לקבל גם הגדלות שלו. וז"ש "והחכמה מתתקנת מצד עצמה, ומוציאה לו מוח ב'". דהיינו שהחכמה מתתקנת בעצמה מבחינת הקטנות שלה, ממה שמקבלת משערות רישא דא"א. ואז הוא משפעת לז"א את הקטנות דע"ב, וכן הגדלות. וזה אמרו "ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו, ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק, כי עקרו מהבינה והוא חיי המלך". דהיינו כמבואר, שעקרו דז"א הוא מהבינה, וכי בחינת הז"א הוא בעיקר מאור החסדים של הבינה, אלא להארת חכמה תוך החסדים הוא צריך, דהיינו להגדלות שלו למוחין דחיה, וזה הוא מקבל מאבא. וע"כ אין אור חכמה מתפשטת בו בהתלבשות הגוף, דהיינו בבחי' ממעלה למטה שנקרא גוף, אלא בבחינת הזווג דב' עטרין, שהוא בחינת אורחא למעברא ביה, שאין זה אלא בחינת הארה בעלמא מחכמה, ולא בחינת התפשטות בגוף. ולפיכך נקרא בן רבקה, כי הארת אמא מתפשטת בו בראש וגוף, ולא בן יצחק, שהארתואינה מתפשטת בו, אלא נשארת בו בבחינת ממטה למעלה בבחינת ראש לבד. וטעם הדבר הוא כי הארת חכמה זו מתפשטת לו ע"י זווג ב' היסודות דאו"א ע"י זווג דהכאה, ונמצא המסך דיסוד דאמא שהיא בחינת צמצום, מעלמת על אור החכמה שלא תתפשט אלא כמדת היסוד (כנ"ל דף אלף תקמ"א ד"ה אמנם). וז"ש "אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו". כי המסך דיסוד אמא מעלים עליו ואינו יכול להתפשט אלא במדת היסודות בלבד, ע"ש. וז"ש "וב' מוחות אלו טרם יכנסו לז"א מתחברים בסוד זווג". דהיינו כמבואר, כיון שאין הז"א יכול לקבל המוחין שלו כי אם דרך זווג דב' יסודות דאו"א, ע"כ אין למוח החכמה התפשטות תוך הגוף.