פט) וזהו טעם הדבר, למה בזמן שבית המקדש קיים היו הרחמים מתרבים, והיה זיווג. והטעם, כי אז היה ז"א בבחי' מוחין של רחמים גמורים דעיבור ב', ואין זווג אלא ע"י אותם המוחין כמ"ש, אך כאשר נסתלקו ממנו מוחין אלו דרחמים, ולא די, אלא שאף המוחין דקטנות דיניקה שאינם דינים גמורים גם הם נסתלקו, ולא נשאר בו רק מוחין דזמן העיבור, שהם דינין גמורים, אז נחרב בה"מ בעו"ה. ובאותו רגע חזר הז"א אל בחי' עיבור דג' כלילן בג' דוגמת מה שהיה בעת הגלות מצרים כמבואר לעיל.