זהר

פז) כתיב כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. כיון דאמר כי אם לבינה תקרא, אמאי לתבונה. אלא כלא כמה דאמינא. הי מנייהו עלאה. בינה עלאה מתבונה. בינה אב ואם ובן. י"ה: אב ואם, ובן בגווייהו. תבונה: כלא כללא דבנין, בן ובת, ו"ה. ולא אשתכח אב ואם, אלא בבינה. ובתבונה ודאי אימא רביעא עלייהו, ולא אתגלייא. אשתכח, דכללא דתרין בנין, אקרי תבונה. וכללא דאב אם ובן, אקרי בינה. וכד בעי לאכללא כלא, בהאי אתכליל.

פירוש הסולם

פז) כתיב, כי אם וגו': כתוב, כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. שואל, כיון שאמר, כי אם לבינה תקרא, למה כתוב אח"כ לתבונה תתן קולך. ומשיב, אלא הכל הוא כמו שאמרתי, אשר בזמן שבינה מנקת לבן ובת נקראת תבונה (כנ"ל אות פ"ג) שואל, איזה מהן היא עליונה. ומשיב, בינה, היא עליונה מתבונה. בינה, היא אב ואם ובן, כי י"ה הן אב ואם, ובן ביניהם, שהוא ו', כלומר, שבינה היא אותיות בן י"ה. תבונה, היא כולה כלל של הבנים, שתבונה היא אותיות בן ובת ו"ה. וי"ה אינן נזכרות בה, מזה נשמע, שבינה היא עליונה מתבונה, כי לא נמצא אב ואם, שהם י"ה אלא בבינה, ובתבונה, לא נזכרו י"ה, כי תבונה היא ו"ק דבינה. ודאי אמא רובצת על הבנים, שהם ו"ה, ואמא עצמה אינה מגולה שמה. ע"כ אין באותיות תבונה, אלא בן בת ו"ה בלבד, ולא י"ה. נמצא שכלל ב' בנים, שהם ז"א ומלכות, נקרא תבונה. והכלל של אב ואם ובן, שהם חכמה בינה וז"א, נקרא בינה וכשרוצה לכלול הכל דהיינו גם י"ה, נכללו בה, בבינה. ונמצא מזה, כשז"א מלביש לישראל סבא ותבונה, אין לו אלא ו"ק, וכשמלביש לאו"א, יש לו י"ה שהוא ג"ר.