פו) וזמ"ש נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. וכמו שיש ביסוד תחתון תשעה מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין אריך אפין לז"א יש אלו וזמ"ש בזוהר נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן, שהוא סוד הדעת היוצא מעדן עליון ונכנס במוח ז"א ויש בדעת זה נהירו ונציצו כדפרישית.
פו) דעת המפסיק בין א"א לז"א וכו' נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס תוך ז"א. כי בחינת יסוד דמו"ס שבחיך דא"א, שהוא יסוד דאבא כנ"ל, הנה יש שם בחינת יוסף ובנימין כנ"ל, שהם בחינת ב' עטרין. עטרא דת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה והוא בחינת ג"ר דאו"י. ועטרא דגבורה שהם בחינת ב' המסכים, צרות דיסוד אבא, וקצר דיסוד אמא, כנ"ל (דף א' תקמ"א ד"ה אמנם), ע"ש. וע"כ נקראים בשם דעת, כי ב' העטרין הם בחינת הדעת בכל הפרצופים, כנודע. אמנם גילוי זו של הדעת נוהג רק בעת הזווג והעליה דאו"א לג"ר דא"א. אמנם מטרם הזווג, בבחינת מוחין הקבועים שבאצילות, נבחן הדעת הזה הכלול שם בחיך, לבחינת דעת מפסיק בין א"א, שהוא בחינת חכמה קדומה, לבין ז"א, שהוא בחינת חכמה דל"ב נתיבות. כלומר שהמסך דחיך, מעכב ומעלים את החכמה זו דל"ב נתיבות, ואינו נותן אותה להגלות, ונמצא שמפסיק את החכמה מן הז"א.
וענין הפסק הזה הוא, מפאת שח"ס דא"א נתקן לעצמו במסך ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ מראש בבחינת גרון, ונתמעטה מבחינת ראש וג"ר. ונודע, שהפסק הזה אינו מראה כחו בג"ר דבינה הנמשכים עד החזה דא"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים. אמנם מחזה דא"א ולמטה נגלה הפסק הזה בכל תוקפו. וז"ת דבינה המלבישים שם בשליש אמצעי דת"ת, נעשו לבחינת גוף בחוסר ראש. כי לשליש אמצעי דת"ת דא"א, שהוא מקורו של הז"א, אין לו תיקון אלא בחכמה דל"ב נתיבות. ולפי שהוציא הבינה לחוץ מראש, וכל תיקונה הוא בבחינת האחורים שלה על חכמה, דהיינו בחסדים מכוסים, הנה הפסיק בפעולה זו את זווג חו"ב פב"פ, ואין שום דרך שיתגלו ל"ב נתיבות החכמה. הרי שמו"ס הפסיק והעלים את החכמה דל"ב נתיבות, עם זה שהוציא הבינה לחוץ מראש.
וזה אמרו "כמו שיש ביסוד תחתון ט' מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין א"א לז"א, יש אלו, וכמ"ש בזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן, שה"ס הדעת היוצא מעדן עליון". כי בחינת המסכים אשר בחיך, שה"ס הנוקבא דמו"ס ובחינת יסוד שלו, הנקרא דעת כנ"ל, דומה לגמרי לבחינת יסוד התחתון. כי גם הוא מסיים בחינת החכמה שלו, מבלי להשפיע את החכמה דל"ב נתיבות, מחמת העיכוב שבמסכים שלו. וע"כ אותו זווג דהכאהשנתבאר על המסכים של היסוד דז"א, נוהג ג"כ בדעת זה דחיך דא"א. וגם כאן יש נהירו ונציצו כמו בזווג דיסוד דז"א. וז"ש הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת". כי בחינת הגרון שהוא בחינת הנושא אל המסכים בעת הזווג דאו"א דמו"ס כנ"ל, היא הנהר דנפיק מעדן שהוא ח"ס, והוא הדעת, דהיינו בבחינת בנימין. כמו היסוד דנוקבא דז"א, שהיא המעלית האו"ח ומקבלת הט' דאו"י מן החיך ומשפעת אל הז"א. וז"ש "שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א", סובב על לשון הזוהר, שקורא את נהרא דנפיק מעדן בשם דעת, שהוא הגרון. וע"ז פירש שהם עוסקים בבחי' יסוד הנקבה, שהוא יסוד דאמא שבמו"ס, אשר הדעת שלה נכנס ומתלבש תוך ז"א. וע"כ מדייקים על בחינת הדעת דנהרא דנפיק מעדן, שהוא הגרון שמשם מקבל הז"א. אמנם כבר פירש לעיל, שבחינת יסוד הנקבה, נכלל בהכרח בזכר עצמו. כי יש יוסף ובנימין ביסוד הזכר עצמו, כמו שיש בבחינת זווג דזכר ונקבה, שהזכר נבחן לבחינת יוסף, ויסוד הנקבה לבחינת בנימין, עי' לעיל.
וזה אמרו "ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע". דהיינו כנ"ל, שגם בבחי' בינה עצמה נבחן אותה בחינת הדעת שבחיך, שהוא יסוד דאבא. והזוהר עוסק ביסוד הבינה, שגם היא נקרא רקיע מטעם ההפסק שלה על הארת חכמה, ונוהג בה נהירו ונציצו, כנ"ל. וזה אמרו "לפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות וכו' וסוד י"ב מזלי וכו' ". דהיינו כמ"ש לעיל, שכל מה שנתבאר ביסודות דז"א ונוקבא בענין כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו', הכל נוהג גם בדעת דראש א"א, שבסוד היסודות הנקראים חיך וגרון, כמבואר.