זהר

פו) וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין. ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא. וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא ב"נ אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברא מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.

פירוש הסולם

פו) וההיא נשמתא סלקא וכו׳: ונשמה ההיא עולה בבזיון, בצרה, מכל. ולא נותנים לה מקום כבתחילה. ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי אותה שהיתה מדברת, נעשית שותקת, משום דבורים הרעים שדברה. ואז נזדמן הנחש. כי הכל חזר למקומו, לתחילתו. כמו מטרם שזכה לנשמה. וכשהדבור הרע עולה בדרכים ידועים, ושורה לפני הנחש הקשה, כמה רוחות מתעוררים בעולם, ורוח טמא יורד מצד ההוא של הנחש, ומוצא שאדם ההוא עורר אותו בדבור הרע, ומוצא שהרוח המדבר הקדוש נעבר ממנו, אז שורה עליו הרוח הטמא ומטמא אותו, ואז הוא מצורע.