זהר

פו) בההוא שעתא אתערא רוחא חדא מסטרא דדרום, וכל רעו וחדוה ואסותא אתער על עלמא, וכדין סליק צפרא ורעוא אשתכח, ונייחא לכל אסירי מלכא דאינון בבי מרעייהו. זכאה עמא, דיכלון למנדע מרזין טמירין סתימין דמלכא קדישא.

פירוש מעלות הסולם

פו) בההוא שעתא אתערא וכו': בשעה ההיא התעורר רוח אחד מצד דרום, וכל רצון ושמחה ורפואה מתעורר על העולם. ואז עולה הבקר, והרצון נמצא, ויש מנוחה לכל אסירי המלך שהם בבית חלייהם. אשרי העם שיכולים לדעת מסודות הנסתרים, הסתומים של המלך הקדוש.
מה שנראה לכאורה כאן מדברי הזהר שהוא כסותר את עצמו מניה וביה, שמקודם אומר שבחצות לילה הוא זמן של שעשועים, אשר הקב״ה משתעשע עם נשמות הצדיקים, ואתגלי עלייהו ואינון חמאן בההוא נועם ה׳ כדין כלהו בחדוה סגי וכו'. ותכף אחר זה אומר, כדין ערטירו דיליה וקרקורא דיליה וכל צדיקיא דתמן וכו׳. עי׳ בשער הכוונות דרוש ד׳, ובספר תלמוד עשר הספירות שיעור י״ד אות מ״ה, כי בחצות לילה, חוזרת לאה פב״פ להזדווג עם יעקב, וקומתה בכל אורך ז״א, ורחל בעת ההיא נגמר התמעטותה עד לנקודה, ויורדת לעולם הבריאה, ומשתעשעת שם בנשמותיהם של הצדיקים. באופן כי יש להבחין כאן ב׳ ענינים כאחד. כי מצד אחד, יש שעשועים לז״א במ״ן דנשמות בזווג פב״פ עם לאה הנמשך כל הלילה, שהנשמות מקבלות שם תקון ג״ר, ומעלין בזה שעשועים לז״א, וכן יש שעשועים לרחל, כי באותן ט׳ הנקודות הנוספות שנתחברו אליה מן הבריאה, נתעלו ג״כ גו״ע דנשמות הצדיקים הדבוקים בט׳ הנקודות שלה, והיא משתעשעת עמהם על שהוציאה אותם מן הקליפות, והיא חושקת להמשיך שמה לבריאה גם את ז״א בעלה, שיעשה שם הזווג בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיב בי״ע להיות אצילות, ותתבער כל הטומאה מן הארץ ויהיה גמר התקון. וכן ז״א שואג על רחל שנפרדה הימנו, כי גם הוא רוצה להאיר לבי״ע ולהחיש גמר התקון. אמנם הפרסא דאצילות מפרידה ביניהם כל זמן שאין אתערותא דלתתא מן התחתונים כראוי לזה.
וז"ס קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו, ולכאורה היל״ל כי אינם בלשון רבים, ולא כי איננו בלשון יחיד. ובמבואר תבין היטב, כי הבכיה היא על בניה שהם נשמות הצדיקים שנתחברו אליה בסוד מ״ן, כנ״ל, ואין לה שום אור דאצילות לפרנס אותם ולהשלימם לגמרי, משום שז״א בעלה לא יוכל לעבור את הגבול דאצילות ולהזדווג עמה בבי״ע על המ״ן דנשמות שבה, כנ״ל. וזה שהיא בוכה על בניה כי איננו, כי ז״א בעלה אינו עמה במחיצתה בזווג.
אמנם ז״א הוא להיפך, שהוא בוכה ושואג שהיא תעלה אליו למקום אצילות, ושם ישפיע לה כל טוב אמנם רחל מאנה להנחם. אלא חושקת אחריו שיבא למקומה. וזה נוהג עד אור הבקר, שאז היא שומעת לו ע״י הרבוי דשפע החסדים, ועולה לאצילות. כמ"ש בהכוונות דתפלת שחרית. הרי נתבאר היטב, שמצד אחד יש שעשועים גדולים בין לז"א ובין לרחל. ומהצד הב׳, יש שאגות ובכיות בין לז״א ובין לרחל. וכל אלה באים עם המוחין דחצות לילה בבת אחת.