זהר

פה) מרחוק, דא נקודה עלאה דקיימא בהיכליה, ועל דא כתיב תשמורו אתכליל בשמור ומקדשי תיראו, דא נקודה דקיימא באמצעיתא, דאית לדחלא מנה יתיר מכלא, דענשיה מיתה, והיינו דכתיב מחלליה מות יומת. מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ביה מות יומת, ועל דא כתיב תיראו. וההיא נקודה אקרי אני, ועלה שריא ההוא דסתים עלאה דלא אתגליא, והיינו הויה וכלא חד. נחתו ר"א ור' אבא ונשקוהו. אמרו, ומה כל חכמתא דא אית תחות ידך,ואת טעין אבתרין. אמרו ליה מאן אנת, אמר לון לא תשאלון מאן אנא, אלא אנא ואתון ניזל ונתעסק באורייתא, וכל חד יימא מלין דחכמתא לאנהרא אורחא.

פירוש הסולם

פה) מרחוק דא נקודה וכו': מרחוק, זו היא הנקודה העליונה העומדת בהיכלו. ועל זו כתוב, תשמורו, שנכללת בשמור. ומקדשי תיראו, זו היא הנקודה העומדת באמצע, שיש לפחד מפניה יותר מכל, כי עונשה מיתה. והיינו שכתוב, מחלליה מות יומת. מי הם מחלליה, הוא, מי שנכנס לתוך החלל של העגול והרבוע, למקום שאותה הנקודה שורה,ופוגם אותה, מות יומת. ועל זה כתוב, תיראו. והנקודה ההיא נקראת, אני. ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נגלה, והיינו הויה. ואני והויה, הכל אחד. ירדו ר' אלעזר ור' אבא מחמוריהם, ונשקוהו. אמרו: ומה כל החכמה הזו שישנה תחת ידך, ואתה מחמר אחרינו. אמרו לו, מי אתה. אמר להם, אל תשאלו מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה. וכל אחד יאמר דברי חכמה, להאיר את הדרך.
פירוש. מרחוק דא נקודה וכו', ה"ס המפתחא שממנו מושפעת החכמה דל"ב נתיבות. (כנ"ל מ"ב. ע"ש.) וה"ס הב, דבראשית המכונה נקודה בהיכליה, שמשם קומת החכמה לזו"ן בעת שהזו"ן עולים ומלבישים לאו"א עלאין, כי אז נכללים ב' השבתות שבת עליון, ושבת תחתון ביחד, ועליהם נאמר מרחוק ה' נראה לי, כי אין הזו"ן יכולים לקבלה זולת בלבוש החסדים (כנ"ל בדבור הסמוך). וז"ש מרחוק, דא נקודה עלאה דקיימא בהיכליה שאלו החו"ב הנק' נקודה בהיכליה, מכונים שהם מרחוק אל הזו"ן, וצריך ללבוש החסדים מעלמא תתאה שה"ס מ"ה המסתיימים בנוקבא, (כנ"ל אות ט"ז ד"ה בגין) ועל דא כתיב תשמורו אתכליל בשמור כיון שנצרך לזווג התחתון דמ"ה דאסתיים בנוקבא הנק' שמור, הרי גם קומת החכמה נכללה בשמור, ולפיכך כתוב עליהם את שבתותי תשמורו, וגם השבת העליון הנכלל בזו"ן, נכלל במדת השמור, ולא בזכור כי הם בהכרח בנוקבא מסתיימים, כדי לקבל קומת החסדים, כמבואר, ורק מלכא עלאה, שהוא חו"ב בפני עצמם, המקבלים חכמה מקרוב, דהיינו בלי לבוש החסדים, הם נבחנים שבזכור מסתיימים, ונק' זכור ולא שמור.
ומקדשי תיראו, דא נקודה דקיימא באמצעיתא: הוא בחינת עצם המנעולא שנתקנה באו"א עלאין בסוד אוירא דלא אתידע, שה"ס הנקודה האמצעית. המשמשת רק בא"ק, ולא בעולם האצילות וע"כ לית השגה תפיסא באו"א עלאין שהם ג"ר דבינה, וכל החכמה המושפעת בעולם האצילות היא רק מז"ת דבינה הנקראות ישסו"ת, ששם משמש המפתחא הנק' נקודה בהיכליה (כנ"ל בדיבור הסמוך). ומתוך שנתקנה באו"א עלאין היא נקראת ומקדשי, (כנ"ל אות מ"א ד"ה וטעם), וע"כ שריא בה יראה ע"ש. וז"ש ומקדשי תיראו דא נקודה דקיימא באמצעיתא.
וז"ש, מאן מחלליה, וכו': כבר ידעת, שעגולא הוא או"א, ורבועא הוא זו"ן המלבישים לאו"א ונכללים גו עגולא, והמלכות דאו"א ה"ס הנקודה שבתוכם, ויש במלכות הזו ב' בחינות. שהן מנעולא ומפתחא, שהמפתחא נק' נקודה בהיכליה, והיא רק בחינת יסוד שבמלכות, והיא משמשת רק בישסו"ת. והמנעולא היא מלכות שבמלכות, שהיא נקודה אמצעית ממש, והיא משמשת רק באו"א עלאין, (כנ"ל בדיבור הסמוך). וז"ש מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא כלומר, לבחינת מלכות דאו"א שהיא חלל, דאוירא דילה לא אתידע, לאתר דההוא נקודה שריא, כלומר, למקום הנקודה דאמצעיתא, ופגים ביה. דהיינו שרוצה להמשיך אור לתוך החלל שלה מות יומת כי אסור להמשיך בה שום אור. ועל דא כתיב תיראו דהיינו ומקדשי תיראו דכתיב, דקאי על נקודה דאמצעיתא.
וז"ש, וההיא נקודה וכו', הנקודה בעצם נק' אני, ואו"א הם הוי"ה דשריא עלה דהאי נקודה, כי ע"כ הם סתים עלאה דלא אתגליא, דלית מחשבה תפיסא בהם כלל,וזה אני הוי"ה. וכלא חד שהם נחשבים לאחד, כי ע"כ נק' גם הנקודה בשם או"א, דהיינו ומקדשי תיראו, שעצם הנקודה נבחנת לקדש, כמו או"א, כי הם אחד.
וז"ש, נחתו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקוהו: בכדי להמשיך ביאור המאמר שלפנינו, מוכרח אני לגלות יותר הענין הזה של ההוא דטעין חמרי. ותדע שהאי אורחא דאזלי ר' אלעזר ור' אבא, אינו כפשוטו,אלא ה"ס אורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד'). ואומרו, שהלך לראות את ר"י בר"ש בן לקוניא חמוי, יש בזה רמז לשיעור המדרגה שהיו עומדים בה אז. כי הז"א יש לו או"א של עצמו, שהם או"א עלאין. גם יש לו או"א של אשתו, שהם ישסו"ת. ותחילה משיג הז"א לאו"א של הנוקבא שלו שהם ישסו"ת, דהיינו הנק' מוחין דנשמה. ואח"כ עולה למדרגה יותר גבוהה ומשיג לאו"א של עצמו, שהם או"א עלאין הנק' מוחין דחיה. והנה הצדיקים ההולכים במדרגות הם מרכבה לז"א. וכיון שההוא אורחא דאזלי ביה ר' אלעזר ור' אבא היה במוחין דנשמה, ע"כ בא הרמז, שר"א הלך לראות לחמוי, דהיינו לאו"א של הנוקבא שלו שהיא מוחין דנשמה.
והענין ההוא דטעין חמרי אבתרייהו ה"ס הסיוע לנשמות הצדיקים, הנשלח להן ממרומים בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה. כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו. והנה בתחילה אין הצדיק מכיר את הנשמה ההיא כלל, ונדמה לו שהיא נשמה נמוכה ביותר שנתלותה עמו בדרכו, והוא נק' עיבור נשמת הצדיק, כלומר, שהנשמה של מעלה עוד לא גמרה הסיוע שלה, וע"כ אינה ניכרת כלל מי היא. אלא אחר שגמרה כל הסיוע שלה. והביאה את הצדיק למדרגה הרצויה, הנה אז ניכרת אצלו, ורואה את רוממותה, וזה נקרא גילוי נשמת צדיקים.
והנה נשמה זו שבאה לסייע לר"א ור"א, היתה נשמת ר' המנונא סבא, שהיא נשמה מאד נעלה ואין קץ לרוממותה. והיא בחינת אור יחידה. אמנם בתחילה באה אליהם בדרך עיבור ולא הכירו בה יותר רק במדתו של טעין חמרי, שפירושו הפשוט הוא, בעל חמורים. שאומנותו היא להעביר נוסעים על חמוריו ממקום למקום, והוא עצמו הולך ברגל לפני חמוריו ומוליכם. וע"כ נק' טעין חמרי, שמוליך חמורים. ובלשון חז"ל נק' חמרין, שרובן רשעים, והיא הצורה הנמוכה ביותר.
וז"ש רבי אבא נפתח פתחין דאורייתא, דהא שעתא ועדנא הוא לאתקנא בארחן, דהיינו לפתוח את צנורות הנשמה ע"י פתיחת שערי סודות התורה. בכדי שיתקנו בדרך ה' שהולכים בו. וביאר רבי אלעזר הפסוק של שבתותי תשמורו. מבחינת המדרגה שהיה עומד בה. דהיינו ממוחין דישסו"ת, שה"ס למחמי לחמוי, כנ"ל. וע"כ ביאר, ששבת עצמה היא בחינת זו"ן שאינם עוד בבחינת קדש, אלא שהם ממשיכים מקדש, דהיינו מוחין דישסו"ת, שהזו"ן ממשיכים ביום השבת. ועל המוחין האלו דרשו את הכתוב ומקדשי תיראו. כי החכמה הבאה מבחינת מוחין תתאין דישסו"ת לזו"ן, עוד נוהגת בהם יראה. (כנ"ל במאמר מי ברא אלה אות ז' ד"ה וזה אמרו), כי הם עוד עומדים לשאלה, וע"כ יש בקודש ההוא בחינת יראה.
וכאן סייע אותם ההוא דטעין חמרי אבתרייהו, וגילה בהן סוד מוחין דחיה. כי את שבתותי תשמורו ביאר על שבת עליונה ושבת תחתונה הבאים ביחד ע"י עלית זו"ן למקום או"א ונעשים הזו"ן עצמם קודש בסוד רבועא בגו עגולא. ועליהם לא נאמר יראה, כי אם תשמורו לבד. כי המוחין דחיה דוחין כל החיצונים, וכל דינין מתעברין מינה ביום השבת, ומבחינה זו אין שם יראה, והכתוב ומקדשי תיראו, ביאר להם על נקודה דאמצעיתא המשמשת בג"ר דאו"א, דהיינו ג"ר של מוחין דחיה, שבה לית השגה תפיסא כלל, ובה אית יראה.
ובזה גמרה הנשמה את תפקידה כי הביאה אותם להשגת מוחין דחיה, ואז זכו לגילוי נשמת הצדיק, כי עתה הכירו את ערכה של אותה הנשמה. וע"כ נחתו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקוהו כי השגת המעלה מתבארת בפעולת נשיקה. אמנם באמת עוד לא נגמר תפקידה של הנשמה ההיא, כי עוד היה לה לסייע אותם בהשגת אור היחידה, כמ"ש לפנינו, אלא כיון שהשגת חיה בלבדה היא מדרגה שלמה בפני עצמה, לפיכך נבחן שהנשמה נתגלתה להם בשיעור זה. וז"ס שחשבו אותו עתה שהוא בריה דרב המנונא סבא ולא רב המנונא סבא עצמו. והוא כי רב המנונא סבא הוא בחינת יחידה ובנו הוא בחינת חיה. וע"כ לפי שלא השיגו עתה רק בחי' חיה, ע"כ עוד טעו בו וחשבו שהוא בנו של רב המנונא. אמנם להלן אחר שהודיע להם סוד הכתוב של בניהו בן יהוידע, שהוא גילוי מדרגת יחידה, אז נגלה אליהם בשלמותו, וראו כי הוא רב המנונא סבא עצמו.
וז"ש, אמר לון לא תשאלון מאן אנא:כי הרגישו בעצמם שעדיין אינם מכירים אותו לגמרי, (כנ"ל בדיבור הסמוך), כי עוד לא נגמר תפקיד סיועה של הנשמה. וע"כ הפצירו בו שיגלה את שמו. אמנם השיב להם, שלא ישאלו לשמו, כי עוד צריכים לגילוים של רזין דאורייתא, כלומר, שהאורח עוד לא מתוקן לגמרי, וז"ש להם אלא אנא ואתון ניזל ונתעסק באורייתא, כי אתם עוד צריכים לי לסייע אתכם בעסק התורה וכל חד יימא מלין דחכמתא לאנהרא אורחא, כי צריכים עוד להאיר את הדרך, כי עדיין לא באנו למחוז חפצנו.