פה) ודע כי כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה, כן חכמה שבז"א תקרא חכמה תחתונה בבחי' החכמה העליונה הקדומה. ואליה כיון באומרו, אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, שמסתכלין בפנימיות החכמה, זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה העליונה, בסוד הדעת.
פה) החכמה העליונה הקדומה וכו' בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא שהיא חכמה העליונה בסוד הדעת. פי', כבר נודע, שיש ב' מיני חכמה באצילות. אחת, היא חכמה סתימאה דא"א, שהיא חכמה אמיתית, כלומר החכמה דה' בחינות כח"ב תו"מ. השניה, היא חכמה דל"ב נתיבות, שהיא בחינת חכמה דז"א, כלומר שהיא הת"ת שנעשה נושא להארת חכמה, בשביל או"א עלאין הנקרא שמשא, לעיל בדף א' תקמ"ג (אות פ"ד), ע"ש. ולפיכך נקרא חכמה זו דל"ב נתיבות שבאו"א דקומת ע"ב, על שם ז"א, שהוא ת"ת הכולל, להיותו הגורם אליה, כנ"ל. וח"ס שבא"א נקראת חכמה קדומה. והוא להיותה הקודם אל החכמה דז"א, כי אין חכמה דל"ב נתיבות נגלית, רק ע"י עלית הבינה לבחינה אחת עם חכמה סתימאה, ואז היא ממשכת אל הת"ת הארת חכמה. דהיינו ע"י עלית או"א לג"ר דא"א כנ"ל. הרי שחכמה דל"ב נתיבות נמשכת מחכמה סתימאה, וע"כ נקראת ח"ס בשם חכמה קדומה.
וזה אמרו "כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה", ביחס החכמה דל"ב נתיבות של הז"א, בהיות האו"ח שהיא מעלית מגיע עד החכמה שלו, וע"כ נמשך לה ט' ממעלה למטה תוך הט' שממטה למעלה שהיא מעלית אליו, כנ"ל, בסוד יוסף ובנימין. כן הדבר גם בז"א. כי גם הוא צריך לקבל המוחין שלו מן העליון של עצמו ע"ד הנוקבא המקבלת מז"א. דהיינו שמתחילה נעשה זווג ההוא במוחין דאו"א עלאין בהיותם מלבישים לג"ר דא"א, שאבא הוא במקום גלגלתא דא"א, ואמא היא במקום מו"ס. ואז מושפעים המוחין דל"ב נתיבות אל הז"א, ע"י זווג דחיך וגרון דא"א, שהם בחינות יסודות דאו"א הכלולים במו"ס דא"א, שסדר זווגם הוא על אותו הדרך ממש המבואר ביסודות דז"א ונוקבא דיליה. דהיינו בסוד זווג דהכאה מאור העליון שבחיך על בחינת ב' המסכים הכלולים בגרון. והם מעלים או"ח המגיע עד הח"ס, ואז משפעת אמא דמו"ס ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח שקבלה מיסוד דאבא שהוא החיך, אל המוחין דז"א.
באופן, שכל הפרטים שנתבארו לעיל בזווג זו"ן, דהיינו, כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו', הכל נוהג גם בזווג או"א שבמו"ס. וכן מתחילה נעשה הזווג בחיך עצמו, דהיינו ביסוד דאבא, שהוא לפי עצמו ג"כ כולל ב' הבחינות של יוסף ובנימין. ואח"כ נעשה הזווג שלאו"א יחד, והוא משפיע מחיך שהוא בחינת יסודו עצמו, אל הגרון שהוא בחינת יסוד דאמא, כל פרטי המוחין שיצאו בזווגו עצמו. אכן אין הזווג הזה ממשיך בחינת חכמה קדומה מעצמותו דמו"ס, אלא מבחינת הדעת דרדל"א, ששם עלה המוחא דאוירא, שהוא בחינת ל' דצל"ם, כמ"ש בחלק י"ג.
שמסתכלין בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה עליונה בסוד הדעת. דהיינו כנ"ל, שאין החכמה העליונה שהיא מו"ס, משפעת שם מבחינת עצמותה, אלא בסוד הדעת. דהיינו מה שהמו"ס מקבלת מדעת רדל"א שבמוחא דאוירא. ולכן מדייק "שהיא חכמה עליונה בסוד הדעת", ולא מעצמותו דמו"ס.
וכן הוא מחלק לעיל, שחכמה דא"א קורא בשם חכמה קדומה, ולחכמה דז"א קורא בשם חכמה דל"ב נתיבות. שפירושה שיעור חכמה שבינה דאו"א ממשכת לצורך הז"א דאו"א. וע"כ עיקר הנושא אל חכמה זו, הוא הת"ת שהוא בחינת חסדים שבדעת, המתיחד עם גבורה שבדעת. ולפיכך קורא אותה כאן בשם חכמה בסוד הדעת.