זהר

פד) כדין בוא"ל, רב אסוון דאקרי רפאל, אל נא רפא נא, בעותא דקאמר מהימנא דמארוי, ואתר דא אסי למרים. נ"א נ"א הוא בוא"ל, באתוון רשימאן דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. בי"ת וא"ו אל"ף למ"ד, דא הוא בוא"ל. האי רב אסוון אסי לכלהו אוכלוסי, ומעבר מנייהו זיוא דחשוכא, דהוה מקרבא גבייהו שאר יומי.

פירוש הסולם

(באות פ"א) פד) כדין בואל רב וכו': אז, בואל, גדול הרופאים הנקרא רפאל, שהוא סוד, אל נא רפא נא, דהיינו התפלה שבקש הנאמן של אדונו, שהוא משה, ומקום זה ריפא את מרים. נא נא, הוא בואל, באותיות הרשומות דאלף דלת נון יוד. בית ואו אלף למד, זה הוא בואל. זהו גדול הרופאים, הרופא לכל המחנות, ומעביר מהם הזיו של החשך, ששאר הימים היו מקרבים אליהם.
ביאור המאמר. כבר נתבאר סוד המן, שהוא מוטל בין ב' טללים, שה"ס ימין ושמאל, וע"כ הוא כעין הבדלח, שהוא בצבע לבן בניצוצות אדמומיות, שמורה על חסדים בהארת חכמה. והם נמשכים מג' קוין שבישסו"ת, שה"ס ג' שבתות ג' סעודות ג' פעמים היום, כי כל סעודה ה"ס ד' חלות שכנגד ד' אותיות היום, שה"ס ד' אותיות הוי"ה, שהם חו"ג תו"מ, וכל סעודה כלולה מכל ג' הסעודות, וע"כ כל חלה נחלקת לג', שה"ס ג' קוין, ויש בכל סעודה י"ב חלות. חצים חסד, דהיינו חסד ות"ת שהם י"ו שבכל הויה, וג' פעמים י"ו, הם שש חלות של הצד הימיני. וחצים גבורות דהיינו גבורה ומלכות, שהם ה' ה' שבכל הויה, וג"פ ה' ה', הם שש חלות שמהצד השמאלי. באפן, שעיקרה של כל סעודה, אינה אלא ד' חלות, ב' של חסד שה"ס י' ו', וב' של גבורה, שה"ס ה' ה', ומניחים אותן באמצע. וח' חלות באות מטעם התכללות, ומניחים אותן ד' חלות למעלה, וד' חלות למטה (ועי' בזהר פנחס אות תרי"ח). ואסור לערב אותן שבימין עם אותן שבשמאל, (כמ"ש להלאה אות פ"ח ע"ש) והוא מטעם שבשבת מאירים המוחין דאו"א עלאין, שהם בשליטת החסדים. שהוא ימין. וע"כ, צריכים להזהר מלעורר שליטת השמאל בשבת.
והוא הטעם שהמן אינו נמצא בשבת, כמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה. כי אין מן אלא מיחוד ימין ושמאל ע"י קו האמצעי, ובאו"א אין הי' יוצאת מהאויר שלהם (כמ"ש בזהר ב"א דף רנ"א ד"ה נחית). ולא שייך שם היחוד הזה. לפיכך אינו נמצא בשבת, ואפילו המן שנפל מע"ש, אסור לתקנו, כי אז זמן הארת או"א עלאין. ומטעם זה, יש ב' שינויים מחול לשבת, א) איסור לקיטה ותקון המן. כמ"ש אשר תאפו אפו וגו'. אלא שהמן צריך להתתקן מערב שבת, ואז מותר לאכלו בשבת. ב) שנתוספה הארת או"א עלאין, שהוא למעלה מן המן. והאחד תלוי בשני, כיון שהמן כבר מתוקן בכל התקונים מערב שבת, אפשר לאכלו בהארת או"א עלאין. אבל אסור לעשות תקון בו במשהו, משום שאין הי' יוצאת מאויר או"א עלאין, ואין שם מבחינת תקוני השמאל כלל. ואין לשאול א"כ למה צריכים למן בשבת שהוא מישסו"ת, בזמן שאפשר לקבל הארת או"א הגדולים יותר לאין ערך. התשובה היא, כי אין לקבל ממוחין דאו"א מטרם שמקבלים המוחין דישסו"ת, כי הארת או"א בלי ישסו"ת נבחנת לתחתונים בחינת ו"ק בלי ראש. משום שאו"א עצמם שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, אינם צריכים חכמה, וחסדים שלהם עדיפים מחכמה משא"כ התחתונים הצריכים חכמה ע"כ מטרם שנשלמים בחכמה יהיו להם החסדים דאו"א בבחינת ו"ק. ולפיכך אין לקבל הארת או"א עלאין אלא ע"י אכילת המן בשבת, שה"ס הארת ישסו"ת, ולא עוד אלא שהמן ממשיך ומשלים הארת או"א בשביל התחתונים. והנה נתבאר, שמקור ההפרש בין חול לשבת, הוא, כי בחול מאירים המוחין דישסו"ת בלבד. ובשבת מאירים המוחין דאו"א עלאין. וכל זה הוא ביום השבת, אבל בליל שבת, עוד אין מאירים המוחין דאו"א עצמם, אלא המוחין דישסו"ת.
וז"ש (באות פ"א) סעודתא דליליא, עד לא אתקדש יומא מתתקני אוכלסין כלהו, סעודת הלילה, באה מטרם שנתקדש היום, דהיינו ממוחין דיום הששי, שהם המוחין דישסו"ת, שבהם מתתקנים כל האוכלסין מטרם שנתקדשה השבת. ומפרש סוד המוחין ההם, ואומר, תלת קשירין עאלין גו נהרי דאפרסמונא, ג' קשרים, דהיינו ג' קוין, נכנסים בנהרי אפרסמון, שה"ס חכמה וחסדים יחדיו, כי נהרי אפרסמון, ה"ס שמן מבושם, שהשמן רומז על חכמה דימין שה"ס חסדים, והבשמים רומזים על הארת השמאל שהוא חכמה, הנכללת בשמן הזה שה"ס חסדים. ומפרש יותר בפרטות, אתסחיין בתסירו דוורדי גליפן שמתחילה מתרחצים האורות באוצר שושנים חקוקות, שה"ס קו הימין, כי שושנים ה"ס המלכות, וחקוקות, פירושו, שהמלכות היא באורות ההם, בבחינת קטנות ובבחינת נפילה. כי בקו ימין נמצאים האורות בו"ק בלי ראש. (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ג) וכיון שמדבר כאן מג' קוין של המלכות שהיא ליל שבת, מכנה כולם. בשם וורדין. שהוא שם המלכות. מתעברין גו נהר דינור, דהיינו ביציאת קו השמאל שממנו נמשך נהר די נור, כי אין החכמה שבשמאל מאירה אלא בדינים מרובים, המענישים הרשעים הקרבים לינק מחכמה (כמ"ש בזהר באדרא רבא אות רי"ט) וסלקין מתמן בקומי, ועולים משם בהארת החכמה הנקראת קימה, שהמלכות קמה על ידיה מנפילתה. ואחר זה בא הקו האמצעי ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, והשמאל נכלל בימין, שהוא לבן, דהיינו חסד. וז"ש, כיון דסלקין לסטר חוורא, כיון שהשמאל נכלל בימין שהוא הצד הלבן, דהיינו צד החסד, אתסחיין אינון וורדין, מתרחצת המלכות ומתמתקת בחסדים ההם. סהדו סהדין דשבת בראשית, דהיינו ויכלו השמים והארץ וגו'. שה"ס עדות על בריאת העולם, שיש בעדות הזו, ל"ה מלים, הרומזות על ל"ב נתיבות החכמה, וג' מדרגות התפוחים הקדושים, שה"ס ג' קוין. (כמ"ש בזהר קדושים, אות רנ"ב, ע"ש) כולהון דליליא קדישין, כל האורות המאירים בלילה הם קדושים, שיש בהם הארת ישסו"ת דאו"א, הנקראים קדש. לסטר חד לשית שית סטרין שששה קצוות מאירים לצד אחד, כי ג"ר דחכמה דשמאל נעלמים מחמת תקון הקו האמצעי, ואין מאירים מהארת החכמה שבשמאל אלא ו"ק דחכמה (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) וכן לצד האחר שית סטרין, והם י"ב סטרין.
וכל זה אמור במוחין דליל שבת, שאז עוד אין מאירים המוחין דשבת, שהם המוחין דאו"א עלאין, אלא אותם המוחין מאירים כמו ביום הששי מטרם שנתקדשה השבת, שהם המוחין דישסו"ת. אלא בתוספת הארה מישסו"ת דאו"א, הנקראים קדש. כנ"ל. אשר הארה זו כבר באה בהכרח מאחר שנתקדש יום השבת. כי התקדשות יום השבת מתחילה מערב שבת. וצריך שתדע שבכל מדרגה יש קטנות וגדלות, וכשמגיעה הארת מדרגה חדשה, צריכה להתחיל להאיר את הקטנות שבה, ואח"כ תוכל להאיר הגדלות שבה, ולפיכך מטרם שבאה מדרגה חדשה צריכה מקודם המדרגה הישנה להסתלק, כדי לתת מקום להארת הקטנות של המדרגה החדשה. ולפיכך, ביום הששי בערב לפני כניסת השבת, מסתלקים מוחין דישסו"ת, וקטנות דאו"א מתחילים להאיר. וכשהקטנות דאו"א עלאין, מתחילה להאיר, מתקדשת השבת. כלומר, שכבר התחילו להאיר המוחין דאו"א דשבת, הנקראים קדש.
וז"ש (באות פ"ב) כד בעא יומא לאתקדשא, דהיינו כשהגיע הזמן להארת המוחין דאו"א, הנקראים קדש, שה"ס התקדשות השבת. כנ"ל. וצריך שתדע ההפרש העקרי בין מוחין דישסו"ת למוחין דאו"א. באו"א עלאין משמשת המלכות דמנעולא הנקראת שביל. ובישסו"ת משמשת המלכות דמפתחא, הנקראת ארח (כמ"ש באורך בזהר בראשית א' אות ש"ח ד"ה נחית ע"ש) וז"ש, קל שופרא אתנגיד מלעילא לתתא, דהיינו הקול מהארת המנעולא שבאו"א, שע"י הקול הזה, מסתלקים המוחין דישסוי'ת, ומתחילים להאיר המוחין דאו"א הנקראים קדש. וההוא קלא חולקא דעמא דישראל איהו, שמשום ההארה הזו' נק' עם ישראל קדש, בגין דלית קדושא, דהיינו הארת המוחין דאו"א, בר כד אשתמע ההוא קלא, שהוא הארת המנעולא, וכדין ידיע דאתקדש יומא, ואז ידוע שמוחין דאו"א התחילו להאיר, שה"ס התקדשות של יום השבת.
והנה אחר שנתקדש היום ע"י הקול הנמשך ממנעולא המאירה באו"א, מתחילה העליה של העולמות, שיהיו ראויים לקבל המוחין דאו"א. וז"ש (באות פ"ג) סנדלפון נזירא פרישא, דהיינו סנדלפון שהוא בעולם העשיה, שהוא נזיר ופרוש ממוחין עליונים, אתעטרא בעטרוי, גליפין, הוא מתעטר בעטרותיו החקוקות, כלומר שהולך לקבל מוחין הנקראים עטרות, ע"י עליתו לעולם היצירה ולעולם הבריאה, רשימאן באתוון דאקרי גלגולא דחד ותרין וכו' שהעליה הזאת רשומה באותיות הנקראות גלגול של ט' האותיות הראשונות של אלפא ביתא שהם מן א' עד ט' שהן יחידות, שה"ס ט' ספירות של המלכות הנבחנות ליחידות, עולות אל ט' אותיות שמן י' עד צ', שהן עשרות, שה"ס ט' ספירות דז"א, הנבחנות לעשרות. וט' ספירות דז"א, עולות לט' ספירות דישסו"ת הנבחנות למאות, שה"ס ט' אותיות מק' עד ץ' שהן מאות. ואינון אתוון: אי"ק, בכ"ר, גל"ש, דמ"ת, הנ"ך, וס"ם, זע"ן, חפ"ף, טצ"ץ. שא' שהיא ספירת כתר דיחידות שהיא דמלכות, עולה לספירת כתר דז"א שספירותיו הן עשריות דהיינו י'. וכן הי' עולה לספירת כתר דישסו"ת שספירותיו בסוד מאות, דהיינו ק'. וזהו הצירוף אי"ק. וכן ספירת חכמה דיחידות שהיא ב' עולה לחכמה דעשרות, שהיא כ'. וחכמה דעשרות לחכמה דמאות שהיא ר', וזהו הצירוף בכ"ר ועד"ז עליות הבינות ממלכות לז"א ומז"א לישסו"ת הוא הצירוף גל"ש. ועליות החסדים ממלכות לז"א, ומז"א לישסו"ת, ה"ס הצירוף דמ"ת, וכו' עד"ז ובאותה העת שט"ס דמלכות עולות לז"א ולישסו"ת, עולות ג"כ ט"ס דעשיה, שהיא בחינת מלכות, לעולם היצירה, שהוא בחי' ז"א. ולעולם הבריאה שהוא בחי' ישסו"ת. ונמצא סנדלפון שהיה בעשיה, עולה לעולם היצירה ומשם לעולם הבריאה ומקבל המוחין משם.
והמלאך בואל, הוא הנושא למסכים של המלכות דאצילות, ובעת שקול השופר דאו"א שה"ס מלכות מבחינת מנעולא, מאיר בעולמות, נמצא המלאך בואל, הוא הנושא לאותו המסך. וע"כ הוא נבחן לדין. אלא בעת שהמסך גורם לתוספת אור, כמו כאן, שאע"פ שהמנעולא גרמה להסרת המוחין דישסו"ת, אבל הסתלקות זו גורמת לקבלת המוחין הגדולים דאו"א עלאין. אז נבחן, שהשם בואל נתהפך לשם רפאל, כי ע"י הסרת המוחין דישסו"ת שעשה, ריפא את המקבלים שיהיו מוכשרים לקבל המוחין דאו"א. והשם של כל מלאך הוא תמיד על פי פעולותיו.
וז"ש (באות פ"ד) כדין בואל רב אסוון דאקרי רפאל. שבעת שמתקדשת השבת, השם בואל, שמורה על דינים שבמלכות, מתהפך לשם רפאל, מחמת שגרם עם הדינים להכשיר התחתונים שיהיו ראויים למוחין הגדולים דאו"א עלאין. והשם רפאל יוצא מן הפסוק, אל נא רפא נא, בעותא דקאמר מהימנא דמארוי. כי אל רפא הוא אותיות רפאל. ואתר דא אסי למרים, ובואל זה ריפא את מרים, ונהפך לשם רפאל. וע"כ ישנו השם רפאל, בתפילה זו דמשה. נא נא שנשאר אחר השם רפאל, כי כתוב, אל נא רפא נא. הוא בואל, באתוון רשימאן דאדנ"י, כי א"נ שבשם אדני, ה"ס, נא נא, שבכאן, והוא מרומז בשם אדני מפני שהוא הנושא את המסכים שלה כנ"ל. בי"ת וא"ו אל"ף למ"ד, דא הוא בואל. כלומר שאותיות בואל במילואן, הם בית ואו אלף למד, שמרמזים על פעולתו של בואל, שעל ידי המסך שלו. נעשה אלף למד, שהוא שם המלכות, בית לו', שהיא ז"א. דהיינו שמתיחדת עם ז"א. ומפרש למה נתהפך מבואל לרפאל, ואומר, האי רב אסוון, גדול הרופאים הזה, אסי לכלהו אוכלוסי, דהיינו שמרפא לכל התחתונים, ומעבר מנייהו זיוא דחשוכא, המוחין דישסו"ת שהחכמה דשמאל מעורבת בהם, נקראים הזיו של החשך, מפני, שמטרם שקו השמאל מתיחד עם הימין נמצאת החכמה שלו בחשך, אלא ע"י היחוד עם הימין קונה החשך את הזיו שלו. וע"כ נקרא זיוא דחשוכא. ונתבאר לעיל שע"י הארת המסך דמנעולא שבואל מחזיק מהארת או"א, הוא מסיר מן התחתונים את המוחין דישסו"ת, ומכשירם למוחין דאו"א, וז"ש, ומעבר מנייהו זיוא דחשוכא, שהם המוחין דישסו"ת, דהוה מקרבא גבייהו שאר יומי, שימות החול היו מקרבים אותם המוחין לתחתונים, ועתה הוא מסיר אותם, שבזה מרפא אותם, כדי שיהיו מוכשרים לקבל המוחין דאו"א, וע"כ, כיון שמרפא את התחתונים, נקרא רפאל.