זהר

פג) דשבת דאתוספת לעני, דאיהי צדיק, יום השבת, ודאי, דלית ליה מדיליה אלא נשמתא יתירה, דאתוסף לגביה, בגין שכינתא, דאתקרי מוסף שבת, ובההוא זמנא, אתקריאת איהי תוספתא.

פירוש מעלות הסולם

פג) דשבת דאתוספת לעני וכו׳: כי תוספות אור שמוסיפים בתפלות ועליות בשבת לעני שהוא צדיק, הנקרא יום השבת, היינו יסוד. ודאי שאין לו משלו, אלא נשמה יתרה שנתוסף בשביל השכינה שהיא המלכות. ואז נקרא היסוד מוסף שבת, ובעת ההיא נקראת השכינה שהיא מלכות תוספתא.
ביאור המאמר: ענין ריב ה׳ דא שכינתא מבואר לעיל (אות לד) שכל ענין המשכת האור ותקון המסך הדוחה את האור הבא לכלי מלכות לאחוריו בחזרה, ומעלה אור חוזר ומלביש את האור כל זה נוהג במלכות, וזה נקרא בשם זווג דהכאה. הרים אלין אבהן שה״ס ג׳ הקוים חג״ת כי אין המלכות מקבלת חכמה אלא בעלותה למעלה מחזה דז״א, ששם חג״ת שלו. ויש בזה שני מצבים א׳ כשהם בסוד שני המאורות הגדולים, שאז קומתם שוה באופן ששניהם מקבלים מבינה, חג״ת דז״א מקבלים מקו ימין דאמא אור החסדים, ומלכות מקבלת מקו שמאל דאמא אור חכמה, ואינם צריכים זה לזה ואינם מקבלים זה מזה, ומצב זה נבחן לאחורים, (סולם בראשית א׳ דף ק"ד ד״ה את) כי חכמה לבדה בלי חסדים אינה מאירה. מצב השני הוא, אחר שכבר ירדה המלכות לבחי׳ למטה מחזה דז״א, שאז מקבלת חסדים מן ז״א, ואחר שיש לה חסדים אז ז״א מעלה אותה לחג״ת ששם מאיר שם ע״ב, בסוד ג׳ הקוים, של ג׳ הפסוקים ויסע ויבא ויט, ומקבלת מהם חכמה, מצב ב׳ זה נבחן למוחין דפנים בפנים.
והנה הנוקבא ה״ס תפלה, ונבחן בה ג׳ בחינות: א׳ חב״ד חג״ת שלה שמחזה ולמעלה של פרצוף הנוקבא. ב׳ תנה״י שלה שמחזה ולמטה. ג׳ מלכות שלה. וה״ס מה שנאמר אצל יעקב, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות, כי חב״ד חג״ת עד החזה ה״ס לאה, ונה״י ה״ס רחל, ומלכות דמלכות ה״ס בני השפחות. ונגד ג׳ בחינות הנ״ל נתקנו ג׳ תפלות: שחרית, מנחה, ערבית, וב׳ תפלות הראשונות, שהן שחרית ומנחה, הן מתקנות ב׳ בחינות ראשונות של המלכות, שהן תשע ספירות הראשונות שלה, שע״י תפלותינו אנו מקרבים את השכינה שהיא המלכות להקב״ה שהוא ז״א בעלה להזדווג עמה, וט׳ ספירות הראשונות שלה הן ראויות לקבל תקונן בשלימות גם לפני גמר התקון, ולכן תפלות שחרית ומנחה הן מצוה. ותפלת ערבית היא רשות, להיותה תקון לבחי׳ ג׳ של המלכות שאין לה תקון בשתא אלפי שני, ואפילו בזמן הבית המקדש הראשון בימי שלמה, שהיתה סיהרא בשלימותה, לא היה כתרה שוה לכתרו של ז״א פב״פ, ומלכות דמלכות לא נתקנה, (ע״ח שער ל״ו פ״א ב׳) וע״כ תפלת ערבית רשות בפני עצמה בלי בעלה כי אין לה זווג עם בעלה לפני גמר התקון. וה״ס תפלה לעני.
ותקונה של בחי׳ ג׳ של המלכות במשך שתא אלפי שני הוא, בסוד משאז״ל (תענית ח׳:) שמש בשבת צדקה לעניים, כי ז״א נקרא שמש ובשבת יש לו זווג עם הנוקבא פב״פ כמו או״א עלאין, ואז מקבלת גם הבחי׳ הג׳ של הנוקבא שה״ס מלכות דמלכות את שפעה, אמנם לא שהיא משתלמת אז מבחינתה עצמה, כי היא אינה נשלמת לפני גמר התקון, אלא מכח האורות השלמים של או״א עלאין המאירים אליה, מגיעה השפע אליה אע״פ שאינה ראויה, ולכן נקראת השפע שמקבלת בשם צדקה ובשם תוספות שזה מורה שהיא עצמה אינה ראויה לזה אלא שמתפרנסת מאחרים, בתורת צדקה. וזה אומרו (באות ע״ו) ריב איהי קטטה ומחלוקת לקב״ה על בנהא דאינון בגלותא, כי בעת הגלות אין תיקון גם לב׳ הבחינות הראשונות, ולכן הריב הוא להמשיך התקון של ט׳ הספירות הראשונות של בחי׳ לאה ורחל. ובזמנא דלאו אינון בגלותא דהיינו שב׳ הבחינות הראשונות מקבלות תקונן איהי ריב לגביה על אינון מסכנין היינו על אלו הנשמות השייכות למלכות דמלכות שאינן מקבלות תקונן לפני גמר התקון, ואפילו בזמן הבית שהיה בית המקדש קיים בימי שלמה לא נתקנה המדרגה האחרונה של המלכות, כי ה״ס בחי׳ הז׳ שהזו״ן משתמשים פב״פ בכתר א׳ שזה לא היה אפילו בבית ראשון, רק לעתיד לבא, ואלו היה כן בבית ראשון, לא היתה שום אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד, (ע״ח שער ל"ו, תע״ס חלק ט״ו אות ל״ח) ולכן אזלין מתתרכין מאתרייהו בגין דירחם עלייהו להשלים את גמר התקון הנצחי. וקרא אוכח וכו׳ תרי שלמי, כי שלום ה״ס זווג, ויש זווג א׳ להשלמת הב׳ הבחינות הראשונות, הנוהג במשך שתא אלפי שנין, ויש זווג הנצחי להשלמת הבחי׳ הג׳ של הנוקבא, וזה אומרו חד עם שכינתא דאיהי ריב לגביה על מסכנא, וכו׳ דאיהו מסטרא דצדיק דהיינו מבחי׳ השלישית שבחי׳ היסוד צדיק שצריך להשלימה הוא נקרא עני לפני גמר התקון. וכל שכן כד צדיק איהו חרב ויבש וכו׳ דהיינו בעת הגלות שגם ב׳ הבחינות הראשונות אינן מתוקנות והם לאה ורחל, כי חב״ד חג״ת שמחזה ולמעלה היא לאה, ותנה״י של הנוקבא מחזה ולמטה היא רחל. ולכן רחל נקראת שכינתא תתאה ע״ש שהיא למטה מחזה, ולאה נקראת שכינתא עלאה ע״ש שהיא למעלה מחזה, ועלייהו אתמר דברי ריבות בשעריך ב׳ ריבות וכנגדם ב׳ שלומות. והנה קב״ה ושכינתיה ה״ס ז״א ומלכות, שז״א נבנה מקו ימין שהוא חסדים, ומלכות מקו שמאל שהוא חכמה בלי חסדים, והיא נבחנת לחשך משום שחכמה אינה מאירה בלי לבוש של חסדים, זה אומרו וקשיא איהי לה מכלא אפרשותא דקב״ה מינה שהוא אור החסדים, ודא איהי מחלוקת בין שם שהיא הנוקבא, לשמים שהוא סוד ז״א הנקרא שמים. (ובדפוס מונטובא ל״ג לש״ש) וכד נפילת כשאינה בזווג עם ז״א, נפילת לרגלוי וכו׳ שהן נה״י סוף המדרגה שמתגלים שם דינים של הקו השמאל הבאים מחמת המשכת החכמה ממעלה למטה, ואתנפלת קדמיה בנפילת אפים, כי פנים ה״ס חכמה, בסו״ה חכמת אדם תאיר פניו, והדינים המתגלים הם מפילים את פניה, בגין צדיק ח״י עלמין עני בגלותא וכו׳ כדי לעורר התקון של הבחינה השלישית של המלכות הנקראת תפלה לעני, בסוד הכתוב תפלה לעני כי יעטוף, ופירש בזהר (ב״א אות קפ"ז עיי״ש בסולם) שהעני מעטף ומאחר כל התפלות הקודמות השייכות לב׳ הבחינות הראשונות של לאה ורחל עד שתכנס תפלתו, כי סוף סוף כל השלש בחי׳ הן של מדרגה אחת שהיא השכינה ולכן סובלות גם הן מן הפגם השולט עם בחינה הג׳. ופירושו של יעטוף הוא מלשון העטופים ללבן דהיינו יאחר. ותקונה של הבחי׳ הג׳ היא בסוד תפלת דשבת דאתוספת לעני וכו׳ כי בתפלות השבת עולים זו״ן למקום או״א עלאין, ואז מקבלת גם הבחינה הג׳ של מלכות את שפעה מכח האורות השלמים של או"א עלאין, דאיהי צדיק, יום השבת ודאי דלית ליה מדיליה, כי מדרגתו אינה נשלמת לפני גמר התקון אלא נשמתא יתירה דאתוסף לגביה בגין שכינתא, כי השפע שמקבל מאו"א עלאין להיותם מקבלת אותה בדרך עלייה למקום או"א עלאין ולא מבחינתם עצמם במקומם נקראת שפע הזו בשם נשמה יתירה או תוספות וצדקה כמו המתפרנס מאחרים ולכן אתקרי, איהו היינו היסוד מוסף שבת. ובההוא זמנא אתקריאת איהי היינו השכינה בשם תוספתא. כי בחול נקרא הוא בר והיא נקראת ברייתא. ובשבת שמקבלים התוספות והשלמות של או"א עלאין נקרא היסוד מוסף ומלכות נקראת תוספתא.