זהר

ע) ואע"ג דאיהו רשו, צלותא דא איהו לאגנא עלן מגו פחד בלילות, מגו פחד דכמה סטרין דגיהנם, דהא בההיא שעתא טרדי לחייביא בגיהנם, על חד תרין מביממא. ובג"כ, מקדמי ישראל למימר והוא רחום, דאיהו בגין פחד דגיהנם. ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנם, ולא דינא אחרא, אסיר לאתערא ליה, דאתחזי דהא לית רשו לשבת לאעברא דינא מעלמא.

פירוש הסולם

ע) ואע"ג דאיהו רשו וכו': ואע"פ שהיא רשות, תפלה זו היא להגן עלינו מן פחד בלילות מן פחד של כמה מיני גיהנם, כי בשעה ההיא מענישים הרשעים כפלים מביום. ומשום זה, מקדימים ישראל לומר והוא רחום, שהוא מפחד הגיהנם. ובשבת שאינו נמצא הפחד של דין הגיהנם ולא דין אחר, אסור להעיר אותו, דהיינו לומר והוא רחום, כי נראה שאין רשות לשבת להעביר הדין מן העולם. עד שצריכים לומר והוא רחום.