זהר

ע) שימני כחותם: דא צלותא, דבה איהו חקיק ורשים ח״י עלמין, בתמני סרי ברכאן דצלותא, ודא איהו רשימו דחותמא בפתקא, דאיהי אורייתא. גליפו דאתוון דחותמא, דא צדיק ח״י עלמין. חותמא: דא עמודא דאמצעיתא, דאיהי קריאת שמע.

פירוש מעלות הסולם

ע) שימני כחותם דא וכו׳: פירוש אחר, שימני כחותם, זו התפלה, היינו מלכות, שבה הוא חקוק ורשום ח״י העולמים שהוא יסוד בשמונה עשרה ברכות שבתפלה. כי ע״י הצדיק שהוא יסוד דז״א, נעשה הזווג של ז״א ומלכות דגדלות, שה״ס שמונה עשרה ברכות שבתפלת העמידה. וזהו הרשימה של החותם בפתק, שהיא התורה, דהיינו מלכות שנקראת תורה שבעל פה. החקיקה של אותיות החותם, זה צדיק ח״י העולמים שהוא יסוד. החותם בעצם, זה עמוד האמצעי, שהוא ז״א, הנקרא הוי״ה, שהוא היחוד של קריאת שמע.
פירוש: יש ב׳ זווגים להמשכת מוחין לזו״ן: א׳, זווג דו״ק דמוחין, שפירושו שאע״פ שהם כלולים מהארת חכמה, עם כל זה, אינם מקבלים אלא חסדים לבד, וז״ס היחוד של קריאת שמע. ב׳, הוא זווג גמור דג״ר, ששניהם מאירים הן חכמה והן חסדים, וזה נעשה בתפלת שמונה עשרה. והנה היחוד שבקריאת שמע הוא בבחינת חרבו של הקב"ה, לכרות ראש הסט״א, מחמת שהיחוד עוד אינו בשלימות דהיינו בבחינת ג״ר. אבל ביחוד זו״ן שבתפלת שמ״ע כבר כלו כל המלחמות וזה מבואר ברע״מ (פרשת שופטים אות ד׳) בק״ש הוי״ה חרבא דקב"ה, עלה אתמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. בצדיק ח״י עלמין כליל ח״י ברכאן, דביה אדנ״י שפתי תפתח, ופי ביה עאל חרבא בנרתיקה ​​וחמת המלך שככה, ומתחברין תרין שמהן יאהדונה״י. עיי״ש בסולם.
וזה אמרו חותמא דא עמודא דאמצעיתא דאיהי ק״ש. שהיחוד הוא רק להשפעת חסדים, שע״י הזווג שנעשה על המסך דחירק דז״א להמשכת חסדים, הכריע בין הקוים ימין ושמאל דבינה, ויצא שם ג׳ מוחין חב״ד, בסוד תלת נפקי מחד שהוא ז״א הנקרא ישראל שעלה לבינה, ומתוך שז״א גרם גילוי ג׳ מוחין חב״ד בבינה זכה גם הוא בהם, כי כל שיעור אור שהתחתון גורם לעליון זוכה שיאיר גם בהתחתון, בסוד חד בתלת קיימא (זהר בראשית א׳ אות שס״ג) ולכן נקרא ז״א חותם המוחין.
והנה בעת שמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה שהוא חכמה בלי חסדים, נעשית גם היא מרוחקת מז״א, שה״ס ימין והיא אז חשך ולא אור, כי החכמה שבה לא תוכל להאיר בלי חסדים. ותקון לזה הוא כמו שנתבאר אצל היחוד דימין ושמאל דבינה, שקו האמצעי מעורר המסך דחירק שע״י הוא ממעט הג״ר דחכמה דשמאל, שעי״ז נכנע השמאל ומתיחד עם הימין, וכלפי מלכות נבחן יסוד לקו האמצעי, וגם הוא ע״י מסך דחירק שבו ממעט את ג״ר דחכמה מן המלכות, ומתרצה להזדווג עם ז״א שהוא ימין, וזה אמרו גליפו דאתוון דחותמא דא צדיק ח״י עלמין כי מיעוט זה דג״ר דחכמה מן המלכות שעושה היסוד נקרא בשם גליפו או כריה וחפירה, בסוד הכתוב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, וזה מב׳ טעמים: א׳ כי מלכות היתה שלמה בהארת חכמה, ובא יסוד וגליף בה ועשה בה חסרון ג״ר דחכמה. ב׳, כי בעוד שמלכות דבוקה בקו שמאל דבינה, והיא בחכמה בלי חסדים אע״פ שהיא שלמה בפני עצמה בחכמה, עכ״ז אינה יכולה להאיר כלום אל התחתונים, כי אין חכמה מאירה בלי חסדים, וכל עוד שהיא דבוקה בקו שמאל דבינה, אין לה בית קבול לקבל חסדים מז״א בכדי שתוכל להאיר אל התחתונים, ונמצא שעי״ז שיסוד מיעט את ג״ר דחכמה שבה קנתה בית קבול לקבל חסדים מז״א ונתרצה להזדווג עמו, ולכן נבחן מיעוט זה שעשה היסוד כמו כריה במלכות ועושה בית קבול, וזה אמרו ודא איהו רשימא דחותמא בפתקא דאיהי אורייתא שע״י הזווג של יסוד ומלכות בתמני סרי ברכאן דצלותא, בזווג גמור דג״ר שאז מאירה המלכות הן בחכמה והן בחסדים, אז היא נקראת תורה שבעל פה, שע״י מתגלים ונמשכים כל המוחין אל התחתונים.