זהר

ע) ד״א אֵם תשכבון, דא אימא עלאה, דאיהו צלותא דשבת, דצריכין שפוון לקבלא לה בערב שבת, דאיהי נשמת כל חי איהי נחתא על ראש צדיק, דאיהו יום השביעי, לשון למודים קרינן ליה. ואיהי שריא עליה, בין תרין שפוון דאינון נצח והוד. ושבת איהי פה דאתפתח בערב שבת, לקבלא לה בהאי צלותא דשבת, דהא צלותא דשבת אתקריאת קבלה, ומינה מקבלין כל ספיראן דין מן דין, ובה צלותא דב״נ מקובלת קדם י״י.

פירוש מעלות הסולם

ע) ד״א אם תשכבון וכו׳: פירוש אחר בכתוב אם תשכבון בין שפתים. אם בצירי זו אמא עליונה, היינו בינה, שה״ס התפלה של שבת, כי כל עליות של שבת הן באו״א עלאין, שצריכים שפתיים שה״ס נצח הוד, לקבל אותה בערב שבת. כי בינה עלאה היא נשמת כל חי, מפני שמאירה במוחין דחיה שנקראים נשמה לנשמה. היא יורדת על ראש צדיק היינו לנוקבא שהיא נכללת בעטרת היסוד הנקרא צדיק, בסוד עטרה לראש צדיק. שהוא נקרא יום השביעי, כמ״ש בז״ח (פרשת תולדות אות ה׳) ויוסף איהו שביעאה, אבל כד אתכלילת ביה ביוסף, ויהיב ליה תוספת תפנוקא מבי מלכא, אקרי אוף איהי שביעאה. קוראים את היסוד לשון למודים, והיא היינו בינה שורה עליו, בין ב׳ השפתיים שהן נצח והוד. כי נצח הוד נקראים למודי ה׳ והלשון מכריע ביניהם נקרא לשון למודים. ושבת היא פה היינו מלכות, שה״ס הכתוב וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. וכתב בס״ת (פרשת ויצא אות צ״ח) באר: דרגא דאדון כל ארץ. בשדה: חקל תפוחין קדישין. שלשה עדרי צאן וכו׳ ואינון נצח והוד ויסודא דעלמא. (עיי״ש בפירוש הסולם) הנפתח בערב שבת לקבל אותה היינו את הבינה, בתפלה זו דשבת, שהרי תפלת שבת נקראת קבלה, כנודע שיש כלי המשכה שהוא העב יותר, וכלי קבלה שהוא הזך ובהיר יותר ויש לו השתוות עם האור ויכול להלבישו (תע״ס ח״ד הסתכלות פנימית אות כ״ח) וממנה היינו מאמא עלאה מקבלות כל הספירות זו מזו. המוחין דג״ר המאירים בשבת. ובה היינו בהארת אמא עלאה, המתחילה להאיר בכניסת השבת, תפילת האדם שה״ס מלכות, מקובלת לפני ה׳ כי כל הדינים נעברים ממנה, ומתייחדת עם ז״א בעלה בסוד אחד, ופניה מאירים בהארת ג״ר. (זהר תרומה מאמר כגוונא).