עח) אך נוקבא לא בא לה תחלה, רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם א', בלי צורך עיבור ויניקה ומוחין כז"א, אלא נעשה הכל בפעם א'. וגם תבין, כי שם ב"ן שמשם שורש קין, בהיותו שם בדעת ז"א, נותן טפה בסוד זווג ממש, והם גבורות זכרים, והיוצאין לתיקון פרצוף נוקבא, הם נקבות כנ"ל.
עח) נוקבא לא בא לה תחלה רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם אחת. לכאורה הדברים תמוהים, שהוא נגד כל המקומות שחושב עי"מ גם בנוקבא כנודע בענין ז' הזמנים לעיל (דף תשס"א אות מ"ג) ובכ"מ. כן צריכים להבין מה הם התיקונים הבאים בה, שאומר שלא בא רק נקודת הכתר וכל התיקונים וכו'. ובעיקר צריכים להבין מה גרם אל הנוקבא לצאת מכלל כל הפרצופים, שלא תהיה לה עיבור כמותם, אלא הט"ס דנה"י וחג"ת באים לה בפעם אחת, שהיא בחינת אב"א עם הז"א למטה מהחזה.
וכדי להבין הדברים, צריכים לדעת היטב מקורה של הנוקבא הנפרדת דז"א, שלא מצאנו זאת בשאר הפרצופים. ובפרצופי א"ק לא מצאנו בחינת נוקבא נפרדת גם לז"א שבהם. והנה הרב מראה תמיד את השורש של הנוקבא דז"א, במלך הז' דנקודים, דהיינו על עטרת יסוד דז"א דנקודים. כי הז"ת בכללם הם בחינת ז"א, שיש לו חג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שלהם כמ"ש בחלק ו'. אמנם מלכות זו היא בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כי היא המלכות הכלולה ביסוד דז"א, אשר ע"כ היא נקראת עטרת יסוד. וא"כ יתכן רק שתהיה שורש לנוקבא שבגופו דז"א דאצילות, ולא לנוקבא נפרדת בבנין פרצוף בפני עצמה.
אמנם האמת הוא כי מקורה של נוקבא נפרדת, מתחיל אחר צמצום ב' דא"ק. כי מקודם לכן, דהיינו מבחינת צמצום ראשון דא"ק, לא היתה המלכות רק בחינת או"ח בלבד, ולא היתה משמשת בפרצוף אלא בבחי' המסך שבה המעלה או"ח ומסיים להפרצוף. אבל לא היה בה שום בנין בפני עצמה, כי אין בנין פרצוף אלא מבחינת או"י. אלא אחר צמצום ב', שה"ת עלתה בעינים דא"ק, ואח"פ דכל מדרגה יצאה ממנה וירדה למדרגה תחתונה, שע"כ נסתיים הז"א דנקודים על נקודת החזה שבו, וכל הנה"י שלו ירדו למתחת הפרסא דאצילות ונעשו לבי"ע. הנה אלו הנה"י שנפרדו מאצילות ויצאו לבי"ע הם בחינת או"י. שהרי בפרצוף א"ק עצמו הם עוד בחינת אצילות, כי מלכות המסיימת להפרצוף א"ק עומדת בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע. ונמצאים ג' ספירות נה"י הקודמים לנקודה דעוה"ז, שהם למעלה ממלכות והם בחינת או"י, כי כל שלמעלה ממלכות הוא או"י. ונמצא, שעתה אחר צמצום ב', שמלכות המסיימת לז"א דנקודים, עלתהלמקום נקודת החזה, הנה הרויחה בזה ג' הספירות דאו"י שנעשו לבי"ע. כי נפרדו מז"א ובאו לרשותה של הנוקבא, שהרי הם כבר נמצאים תחת נקודת הסיום שלה על הז"א, ואין עתה לז"א חלק בהם, והבן זה. ועם זה תבין מ"ש הרב בכמה מקומות שכל ג' עולמות בי"ע הם התפשטות הנוקבא דז"א. כי היא ירשה אותם מן הז"א בעת צמצום ב', כי הם באמת שייכים לז"א, אלא שנפרדו ממנו מחמת עלית מלכות המסיימת למקום נקודת החזה שלו, וע"כ נפלו לרשות הנוקבא.
אמנם מטרם ביאת הגדלות נקודים, גם הנוקבא לא היתה יכולה להנות מהם כלום, ומכ"ש שיתחברו לבנין פרצופה. שהרי עתה נעשה סיום הקו דא"ס במקום החזה דז"א, שהיא הנקרא פרסא שמתחת האצילות. והנה הפרסא הזו מבדלת בין הנוקבא לבין הנה"י שנעשו לבי"ע לבר מאצילות. ונמצאת הנוקבא דז"א שהיא נקודת החזה הנמצאת דבוקה בז"א למעלה מפרסא בבחינת אצילות, שאין לה שום חיבור וקשר עמהם כלל.
אכן בעת גדלות הנקודים, אחר שירד הארת הע"ב ס"ג והורידה הה"ת למקומה הקודם, אל הפה, וכל בחי' אח"פ שנפלו מן המדרגות חזרו למדרגתם כבתחלה, ונתפשטו הז"ת דז"א דנקודים עד לנקודה דעוה"ז כמו פרצוף א"ק, ונה"י דבי"ע נתחברו שוב אל הז"א כמו בצמצום א', כנודע. הנה אז נבחנים אלו הנה"י לב' בחינות. לבחינת נה"י דז"א, ולבחינת ט' תחתונות דנוקבא. והוא מטעם, שכבר באו לרשות הנוקבא בעת הקטנות נקודים כנ"ל, ע"כ היא ירשה אותם גם בעת גדלות נקודים, דהיינו בעת שחזרו לבחינת אצילות, כי אין העדר ברוחני. ונמצא שעתה בזמן הגדלות דנקודים, נבנתה הנוקבא ונעשה לפרצוף נבדל בפני עצמה, דהיינו ע"י הבי"ע שנתחברו ונעשו לט"ס תחתונות שלה. ומכאן נעשה שורש לבנין נוקבא נפרדת דז"א, בבנין גמור בפני עצמה ע"י ג' הספירות דאו"י נה"י דז"א, שנעשו לבי"ע ואח"כ נתחברו לאצילות.
אמנם גדלות זו דנקודים לא נתקיים שם, כי הפרסא חזרה לתקפה והכלים דנה"י דז"א שוב נעשו לבי"ע, וגם הכלים דפנים נשברו מחמתם, לפי שנתחברו עמהם, כמ"ש בחלק ז'. כי כל ז"ת דנקודים נשברו עמהם, שמהםנבררים והולכים פרצופי זו"ן דאצילות עד גמר התיקון, כנודע.
והנה נתבאר, שמקורה של הנוקבא הנפרדת מתחלת מעת הגדלות דנקודים, אחר שנתפשטו הז"ת לבי"ע. אבל בעת הקטנות עדיין לא היתה לנוקבא דז"א שום בנין בפני עצמה, אלא שהיתה משמשת לבחינת נוקבא שבגופו דז"א, במקום נקודת החזה מיחס הכלים, ששם נקודת היסוד מיחס האורות. אבל לא היה לה שום בנין בפ"ע.
גם נתבאר שנוקבא דגופו דז"א ונוקבא הנפרדת שלו, הם שורש אחד. אלא בעת קטנות ז"א דנקודים, היא אצלו רק בחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת היסוד דאורות ונקודת החזה דכלים, דהיינו הנוקבא המסיימת לפרצוף הז"א, והמשמשת לו להעלאת או"ח. ובעת גדלות הז"א דנקודים, בעת שנה"י דבי"ע נתחברו לפרצופו בבחי' אצילות, אז אותה הנוקבא שבגופו קנתה עתה ט"ת מן הנה"י אלו, משום שכבר היו ברשותה מעת הקטנות.
ולפיכך, אין הנוקבא הנפרדת צריכה לעיבור, כי היא מתתקנת בעיבור יניקה של הז"א עצמו. כי כל עוד שאין ז"א דאצילות משיג בחינת הגדלות שלו, ע"י נה"י חדשים העולים לו מבירורי הכלים דבי"ע, אין עוד שום התחלה אל הנוקבא הנפרדת, כי אז היא נחשבת לנוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל בז"א דנקודים. וכיון שהיא עוד בחינת הנוקבא שבגופו, הרי היא מתתקנת עם גופו דז"א עצמו, כמ"ש הרב כאן באות ע"ט ופ'. אלא אחר שז"א משיג הגדלות שלו דנשמה, וקונה נה"י דכלים וג"ר דאורות, אז מתחלת הנוקבא שבגופו להתפשט לבנין בפני עצמו ע"י קבלתה מנה"י החדשים דז"א שנבררו מבי"ע, ע"ד שנתפשטה מנה"י דגדלות דז"א בזמן הנקודים. ואז היא מקבלת ב' הפרצופים נה"י וחג"ת בפעם אחת, דהיינו לפי שיעורם של הבירורים, דנה"י דז"א שעלו מבי"ע. באופן שכל התיקונים שנעשו בעיבור ויניקה דז"א עצמו, נתקנה עמו גם הנוקבא הנפרדת, אלא שהיא אינה עולה עוד שם בשם, כי היא עדיין בחינת נוקבא שבגופו, כנ"ל. אמנם בעת גדלות הז"א, שנעשית לנוקבא נפרדת, מתגלים בה אלו התיקונים שקבלה מקטנות דז"א בהיותה עוד נכללת בנוקבא שבגופו דז"א. וע"כ מקבלת כל הט"ס דנפש רוח שלה בפעם אחת כמ"ש הרב.
וזה אמרו "אך נוקבא לא בא לה תחילה רק נקודת הכתר שבהוכל התקונים הם באים בה". דהיינו כל התיקונים שנתקן הז"א בעת עיבור יניקה שלו, הם באים בהנוקבא הנפרדת מאליהם, כי אז היתה משמשת בו לנוקבא שבגופו ונתקנה עמו יחד, כנ"ל. וזה אמרו "ואח"כ שאר הט' כולם באים לה בתוספת בפעם אחת בלי צורך עיבור יניקה מוחין כז"א". כי כל התיקונים שקבלה בהיותה נכללת בנוקבא שבגופו, בעת עיבור ויניקה דז"א, הוא מקבלתם בעת ביאת המוחין דז"א, כלומר, בעת שהתחילה להבנות לבנין בפ"ע. אמנם עדיין אין בה אלא ו"ק שהם נה"י וחג"ת, כי אינה יכולה לקבל מהמוחין דז"א כל עוד שלא המשיכה את אח"פ שלה עצמה. כי תחלה עולים גו"ע שלה הדבוקים בנה"י דז"א החדשים, והם הט"ס דרוח נפש שלה שבאים לה בפעם אחת. אמנם אח"פ שלה אינם עולים אלא ע"י זווג שני הנקרא עיבור ב', כנוהג בכל הפרצופים, כמ"ש הרב לעיל, שזה בא לה בב' זווגים כמ"ש להלן.