תוכן

תשמ"ד-מה מאמר טו
ביאור למ"ש במאמר יד, מש"כ בזהר פנחס, (אות עח) אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות, ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש.
ושאלו על זה, איך יורד משמים דבר שלילי, אנו מבינים מה שבא משמים הוא להטיב, וכשבא דבר שמשהו לא חיובי, איזה תיקון יוצא מזה, שנגיד שזה שבא עכשיו מלמעלה כמו כלב של אש, הלא זהו לא חיובי.
ויש להבין זה על דרך משל, אדם שבנו היה חולה, אז הוא הלך לאיזה רופא ונתן לו תרופה, ולא עזר לו. אח"כ יעצו לו ידידים היות שיש כאן פרופסר גדול, הגם שהוא לוקח הרבה כסף, מ"מ כדאי ללכת אצלו, מטעם כי הוא מומחה גדול, וכשבאו אליו, ובדק את החולה, ואמר שהוא חולה מסוכן, והמחלה זו נקראת בשם מסוים, ושלמו לו את המחיר שקבעו לו מראש, ואח"כ כשבא הביתה, הוא שלח לידידים שלו, ואמר להם, אתם יועצתם לי שאני אלך להרופא הגדול, ושכדאי לשלם לו הרבה כסף, ובסוף מה עשה לי הרופא הגדול, שאמר שהבן החולה שלי, הוא נמצא במחלה יותר גדולה, מכפי שאמר לי הרופא הקטן, ובשביל זה היה לי כדאי לשלם מחיר כל כך גבוה, בכדי שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה, הלא בשביל מה אני הולך לרופא שירפא את החולה, אבל, לא שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה.
אז הידידים אומרו לו, זה שהרופא אמר בדיוק מהו הוא המחלה שלו האמיתית לפי מה שקבע הרופא הגדול אז אנו כבר יודעים איך לרפא אותו, בכדי לרפאות המחלה לא צריכים רופא גדול כי לכל מחלה כבר יודעים איזה תרופה לתת. אלא עיקר הוא לדעת מהו המחלה האמיתית ונמצא, שמה שמשלמים לרופא הגדול סכום יותר גדול מרופא קטן, הוא לקבוע בדיוק מהו מחלתו.
נמצא לפי"ז, שקביעות החסרון, שנקרא שלילי, מ"מ זה נקרא חיוב היינו ידיעת המחלה, הידיעה זו, הוא ממש דבר תיקון, כי עכשיו הוא יודע מה לתקן, נמצא שידיעת המחלה, נכנסת ברפואת המחלה כי אי אפשר לרפאות, את המחלה אם הוא לא יודע סיבת מחלתו, לכן כשירד כלב של אש, שצורת הכלב מראה, שהתחתונים נמצאים תחת שליטת אהבה עצמית, הנקרא כמ"ש הזה"ק הב הב כמו כלב, זה נקרא חיוב, שעכשיו יודעים מה לתקן שלא חסר רק לתקן את הכלי קבלה.
נמצא מה שבא מלמעלה צורת כלב של אש, הוא בא לשם תיקון, ולא לשם קלקול, לכן נקרא, גם זה חיובי ולא שלילי, כי הכל מה שבא מלמעלה הגם שלעיני התחתון נראה כמו דבר חסרון, אבל לאחר התבוננות של התחתונים, אז הם רואים שהכל הוא לטובתם בכדי שנדע מה שאנו צריכים לתקן את עצמנו.
ביאור למאמר יד, בענין רצון לקבל גשמי, שהוא רק חצי מדרגה של הרצון לקבל, משא"כ כשמקבל הרצון לקבל הרוחני, אז הוא נגמר עם הרצון לקבל בשלימותו.
ולפי"ז יוצא, שבזמן שיש לו רצון לקבל הגשמי הוא לא כל כך רע, ובשביל מה הוא צריך לקבל את הרצון לקבל הרוחני, שיהיה יותר רע, ולכן הייתי אומר שיותר כדאי, להשאר ברצון לקבל הגשמי, ומה לי להתיגע בכדי להגיע לרצון לקבל הרוחני ולהיות יותר רע, ולמה לו להכנס למקום סכנה, אולי לא יצליח, לתקן אותו, א"כ בודאי שיותר טוב להשאר עם הרצון לקבל הגשמי, היינו שכל התשוקות שלו יהיו רק לדברים גשמיים, ולא לחשוק לרוחניות כלל.
הנה בהקדמה לספר הזהר (אות כט) כ"ש וז"ל, חלוקה א. הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות, אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו. עכ"ל.
הרי אין לנו ברירה אלא אנו מוכרחים לעשות מעשים שיביא לנו, את השגת הרצון לקבל הרוחני. וגם זה לא בניקל, האדם יכול להשיג את הרצון לקבל הרוחני, משום שזה תלוי, בבחינת אמונה, שהאדם צריך מקודם להאמין שיש רוחניות, וזה יותר חשוב מכל תענוגי גשמיים עד כדי כך שכדאי לותר על תענוגים גשמיים, בכדי להשיג, תענוגי רוחניים. לכן גם זה עבודה גדולה, שלא כל אחד יכול להשיג זה בלי עבודה גדולה, אבל יחד עם זה, עדיין נחשב זה לבחינת רע, היינו שהשיג את הרצון לקבל המקולקל.
וזה ענין, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, היינו מקודם, צריך האדם להגיע לדרגת שלא לשמה, ואח"כ יכולים לתקן על מנת לשמה, כי לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו מעשה, אלא לאחר שיש לו מעשה, אז אפשר להשתדל שהמעשה, תילך על המסילה הנכונה, הנקרא לשם שמים.
ולפי הנ"ל, יוצא לנו באופן כללי, ד' הבחנות, בענין עבודת האדם, מה שהוא צריך להגיע לשלימותו שבשביל זה הוא נברא.
א'. הוא מקבל בעמ"נ לקבל, ב'. משפיע בעמ"נ לקבל, ג'. משפיע בעמ"נ להשפיע, ד'. מקבל בעמ"נ להשפיע.
בחינה א'. שהוא מקבל בעמ"נ לקבל, זהו מדרגה הראשונה, שהנבראים נולדו עם בחינה זו, היינו שיותר מאהבה עצמית אין להם שום הבנה, היינו שאין להם שום ענין שיעשו טובה למי שהוא, אלא שקועים לפי הטבע שנולדו עם רצון לקבל אך לעצמם, ובבחינה זו נמצאת כל העולם, ואין הבדל בין איש לחבירו.
ב. הוא בחינה משפיע בעמ"נ לקבל. זהו מדריגה שכבר יצא מכלל העולם, מה שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם, זאת אומרת לעשות מעשים שהוא נגד טבע שבו אנו נולדנו, אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לי אח"כ תענוג יותר גדול, ונותן להבין להגוף שלו שזה, כדאי לו שהוא צריך להאמין שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא מאמין שישלם לו שכר, עבור זה שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של השפעה, וזה נקרא שלא לשמה, שעל זה אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה, באים לשמה.
וזהו קרש קפיצה, לעבור ממצב למצב, היינו ממצב דשלא לשמה, למצב דלשמה, משום לענין המעשה שניהם שוים, זאת אומרת כי אין שום הבחן לומר שיש מה להוסיף על המעשה דלשמה, ולכן כיון שבבחינת המעשה הם שוים. נמצא שאין כאן שום עבודה בבחינת המעשה, אלא רק בבחינת הכוונה, הוא כל עבודה שלהם, שפירושו, הם צריכים רק לחשוב אם המעשה שהם עושים, הוא באמת מטעם מצות ה', שה' צוה לנו לעשות מצות, ואנו רוצים לקיים מצותיו, משום שזה הוא לנו לזכיה גדולה, שאנו משמשים אותו, ועוד נתן לנו לדעת במה אנו יכולים לשמש אותו.
ואז בא העבודה בבחינת הבירור, היינו אם באמת הוא כך, שכל כוונתו בתורה ומצות הוא מטעם להשפיע. או, אם יש לו חשבונות אחרים, זאת אומרת, מטעמים של חשבונות של אהבה עצמית, שבשביל זה הוא מקיים תורה ומצות.
וכשהוא רואה איך הוא עוד מרוחק, שבאמת יהיו כל מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך לבירור של אמת, כי יש הרבה אנשים שאין להם הבירור הזה של אמת אלא שהם חושבים שבאמת הם עושים לשם שמים, הגם שהם עוד לא מאה אחוז לשמה, מכל מקום בדרך כלל הם מרגישים שזהו לשמה, אלא שיש עוד מה להוסיף בענין של לשמה, אבל באמת אין להם הרגשה אמיתית או מצד טבעם או מצד שלא היה להם מחנך טוב שיורה להם הדרך איך לא לרמאות את עצמם, לכן אין הם מסוגלים לבוא לשמה, כי לשמה נקרא אמת, ושלא לשמה נקרא שקר, וצריך להיות אמצעי בין אמת לשקר, שיהיה קרש קפיצה מהשקר להאמת, והאמצעי בין אמת לשקר, הוא שקר באמת, היינו שיש שקר, אבל אין הוא באמת שקר, כי הוא חושב על שקר שהוא אמת, זאת אומרת שהוא הולך בדרך השקר והוא חושב שהוא אמת, נמצא שאין שקר אמיתי, משא"כ אם הוא יודע שהוא הולך באמת בשקר, אם כן הוא הולך בדרך האמת, שיודע שבאמת הוא שקר, אז יש לו דרך קפיצה, כי רק אז הוא יכול להכנס לאמת אמיתי, היינו מאמת של שקר לאמת של אמת.
כי כל עוד שאין אדם יודע שהוא הולך בדרך של שקר למה לו לשנות דרכו, וללכת בדרך אחר אם אין לו הבירור, שהוא נמצא בשקר, אלא רק אם הוא הגיע לידי ידיעה שהוא באמת נמצא בשקר, אז הוא מסוגל לשנות את דרכו וללכת בדרך האמת.
לפי זה יוצא אם האדם יש לו כבר דרך של אמת, היינו שהוא הולך לדרך של לשמה, אבל באמצע הדרך, זאת אומרת למשל אדם רוצה לנסוע לירושלים ועולה על האותו-המוביל שכתוב עליו שלט, שהוא נוסע לירושלים ומכל מקום הגם שכבר שמונים או תשעים אחוז מן הדרך שהולך לירושלים מכל מקום עדיין לא נמצא בירושלים, אלא ממש כשהגיע לירושלים, אז יכולים לומר שהוא נמצא בירושלים.
אותו דבר כאן ברוחניות, אם נגיד למשל שירושלים נקרא אמת, היינו לשמה, אז בטח שמטרם שנכנס לתוך הלשמה שהוא האמת, מוכרחים לומר, שעדיין נמצא בשקר היינו בהשלא לשמה שנקרא שקר, אעפ"י שהוא כבר הלך כמעט כל הדרך וכבר הוא עומד על יד השער הנקרא אמת שהוא בחינת לשמה, מ"מ עדיין הוא נמצא בחוץ.
נמצא לפי"ז שאין האדם יכול לדעת אם הוא הגיע לשמה, מטרם שזכה להכנס לתוך הלשמה.
אבל מתי האדם יכול לדעת אם הוא כבר נכנס לתוך מדריגת לשמה מה הוא הסימן לזה, שידע שעכשיו הוא נמצא במדרגת של האמת.
והתשובה לזה, אנו מוצאים בספר הקדמה לתע"ס (אות נו) וז"ל, ובזה תבין מ"ש ז"ל, היכי דמי תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד, שלכאורה הדברים מתמיהים שא"כ מי יעלה לנו השמימה לשמוע עדותו של השי"ת, גם לפני מי צריך השי"ת להעיד עדותו זאת, וכי לא מספיק שהשי"ת בעצמו יודע שהאדם שב בכל לבו ולא יחטא עוד.
ומהמתבאר, הדבר פשוט לגמרי, כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא יחטא עוד בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גלוי פנים כנ"ל, וגלוי פנים זה, שמצד השי"ת, מכונה עדות וכו' וע"כ נתנו לו אות ברור, דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות. עכ"ל.
היוצא מזה שבזמן שהאדם הגיע לבחינת השפעה, אז הוא זוכה לגלוי פנים מהשי"ת, וזה נקרא שהיודע תעלומות מעיד עליו שהוא הגיע לשמה.
וזה נקרא בחינה ג'. היינו משפיע בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא שכבר הגיע לבחינת לשמה, שפירושו שהגיע לדרגת האמת, וזה באה לו על ידי הקרש קפיצה, שהוא מתוך שלא לשמה באה לשמה, אבל בטח עם כל התנאים שצריכים לתת שלא ישאר בהשלא לשמה כנ"ל.
ואחר שגמר דרגתו של משפיע בעמ"נ להשפיע אז בא בחינה ד'. שהוא מקבל בעמ"נ להשפיע, שזהו מדרגת השלימות, זאת אומרת, שהוא הגיע לידי דרגה שאומר אני רוצה לקבל הנאה ותענוג, משום שהוא יודע בעצמו שהוא רוצה לקיים מטרת הבריאה שהבורא ברא את הבריאה מטעם רצונו להטיב לנבראיו, אי לזאת הוא רוצה לקבל מהשי"ת את הטוב ועונג, משום שזהו רצונו יתברך.
אבל מטעם אהבה עצמית אין לו שום רצון וחשק לזה מטעם שהוא כבר הגיע לדרגת השתוות הצורה, הנקרא משפיע בעמ"נ להשפיע, לכן הוא רוצה עכשיו לקיים רצון ה' שהיא רצונו להטיב לנבראיו.
כי יש לנו לדעת שיש ענין של מטרת הבריאה, וענין של תיקון הבריאה, כי מטרת הבריאה להטיב לנבראיו פירושו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, נמצא שכל מה שהם מקבלים יותר תענוגים אז הבורא נהנה יותר, לכן מי שהוא במדרגת השלימות, הוא רוצה תמיד לקבל הרבה הנאה ותענוג, וזה הוא מטרת הבריאה כמבואר שהוא להטיב לנבראיו.
משא"כ מי שהגיע לדרגת משפיע בעמ"נ להשפיע שזהו בחינת דביקות והשתוות הצורה, מ"מ זהו רק תיקון הבריאה, זאת אומרת הבריאה צריכה לבוא לידי מצב שיקבלו טוב ועונג ומ"מ ישארו אחרי כל קבלת התענוגים בבחינת השפעה, וזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע.