זהר

עז) ואי תימא הא ביומא תליתאה הוה, דכתיב תדשא הארץ דשא, וכתיב ותוצא הארץ. אלא האי אע"ג דכתיב ביומא תליתאה, רביעאה הוה, ואתכליל ביומא תליתאה למהוי חד בלא פרודא. ולבתר יומא רביעאה אתגלי עבידתיה לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד. בגין דיומא רביעאה איהו רגלא רביעאה דכרסייא עלאה.

פירוש הסולם

עז) ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי ביום השלישי הוא, שכתוב, ​תדשא הארץ דשא, וכתוב, ותוצא הארץ. הרי שגילוי מעשה של הארץ, שהוא המלכות, היה ביום השלישי. ומשיב, אלא אע"פ שזה כתוב ביום השלישי, שה"ס ת"ת, יום הרביעי היה, שה"ס מלכות, ונכלל ביום השלישי, להיות, ת"ת ומלכות, אחד בלי פרוד. ואחר כך, גילה יום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד ואחד, מחג"ת, משום שיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כסא העליון, שהוא בינה, שד' רגלים שלו הם חג"ת ומלכות.
פירוש. כי בהיות המלכות מגלית קדושת ג' הימים, ע"כ עלתה ונכללה ביום השלישי, כדי לגלות עליהם היחוד דהיינו למהוי חד בלא פרודא.
וז"ש, ולבתר יומא רביעאה וכו', כי ביום רביעי השלימה המלכות על ג' הימים הראשונים בלבד. ולאחר כך יצאו עוד ג' ימים, שהם נצח הוד יסוד, וז"ש ולבתר יומא רביעאה, אתגלי עבידתיה לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד, כי אחר שנתגלתה הקדושה על ג' הימים הראשונים. שהם חג"ת, הנק' אבות, שהם עיקרו של הז"א, הנה אז יצא הז"א שהוא האומן, לאומנותיה, ונאצלו בנין, הנק' נצח הוד יסוד, דהיינו ג' הימים האחרונים דששת ימי בראשית. והוא בגין דיומא רביעאה איהו רגלא רביעאה דכרסייא עלאה הז"א נבחן לכסא אל הבינה, וכמו שאין הכסא נשלם מטרם שנגמרת בו הרגל הרביעית, כן הז"א אינו נשלם מטרם שנתגלתה בו המלכות ביום הרביעי, ולא היה יכול להאציל את ג' הימים נה"י זולת אחר השלמתה.