פירוש הסולם
עו)
וע"ד מקרבין חמץ וכו': ועל כן מקריבים חמץ, שהוא יצר הרע, (כנ"ל אות ע"ג) שישרף על המזבח, דהיינו ע"י הקרבנות שמקריבים על המזבח, ומקריבים שתי הלחם אחרים, על ידי תנופה עמהם יחד, אחרים פירושו, חוץ מן הקרבנות. והחמץ שהוא היצר הרע נשרף באש המזבח, על ידי הקרבנות, ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בו בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, דהיינו מצה, ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם.
ביאור הדברים. כי בדרך כלל יש ב' מיני מוחין לנוקבא. א) מזמן היותה בסוד ב' מאורות הגדולים, דהיינו מטרם המיעוט, שאז היתה בקומה אחת עם ז"א ולא היתה מקבלת ממנו, אלא שניהם מקבלים בשוה מאמא, שז"א היה מלביש קו ימין שלה שהוא חסדים והמלכות היתה מלבשת קו שמאל שלה, שהוא חכמה בלי חסדים. שאז קטרגה הירח, מחמת שבלי חסדים אין החכמה יכולה להאיר, והיתה הארתה בצמצום גדול. ואח"כ נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, שאז ירדה למטה מחזה דז"א, שהמסך שבחזה דז"א מיעטה עד שלית לה מגרמה ולא מידי, והכל היא מקבלת מז"א, אבל תחת זה, היא נבנית במוחין גדולים מחכמה וחסדים עד שהיא בזווג פב"פ עם ז"א, (כנ"ל ב"א דף ק"ח ד"ה וכבר ע"ש כל ההמשך) אמנם אין העדר ברוחניות, ואע"פ שנתמעטה וחזרה אחר המיעוט לבחינת פב"פ, לא נתבטל בה משום זה המוחין שמלפני המיעוט. אלא המוחין שמלפני המיעוט להיות הארתם מצומצמת הם מכונים מוחין דאחורים,
וה"ס מצה, הנקראת לחם עוני, והמוחין שלאחר המיעוט נקראים מוחין דפנים, וכן לחם מן השמים, מטעם שמוחין אלו מקבלת מז"א שנקרא שמים. וכן הם נבחנים שיש בהם חמץ, שפירושם דינים, מחמת המיעוט שנתמעטה שירדה מחזה ולמטה דז"א, שהדינין הנמצאים בנקודת החזה דז"א ה"ס חמץ. אבל חמץ הזה מתתקן עד שנהפך להיות קדושה ורחמים. כי נגלה שזולת המיעוט והדינים האלו היתה המלכות נשארת בלחם עוני, ולא היתה מקבלת מוחין הגדולים דפנים בפנים לעולם. ונמצא שיש ב' מיני תקונים בב' מיני מוחין דמלכות. התקון של מוחין דאחורים הוא לבער החמץ ולהרחיקו בבל יראה ובל ימצא. כי החכמה מבערת כל הדינים. אבל אינם עוקרים את החמץ לגמרי מהמקומות התחתונים שעודו נמצא שם. ונמצא שהוא רפואה אבל לא לגמרי, משא"כ המוחין דפנים, שעל ידיהם מתהפך החמץ ונעשה קדושה ורחמים נמצא שנעקר החמץ לגמרי ואין לו מקום עוד להתעורר. וע"כ נבחן זה לרפואה גמורה.
וזה אמרו,
תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, דהיינו המוחין דאחורים של המלכות, שהארתם מצומצמת מחמת חסרון חסדים, והוא לחם עוני, אמנם אלו המוחין הם של המלכות, עצמה שקבלה מבינה ולא על ידי ז"א, כנ"ל. וע"כ אומר לעיל (אות ס"ד) ששבעה ימים דמצות הם תחתונים, דהיינו המוחין דמלכות עצמה עיין שם.
וחד במדברא, לחם מן השמים, שהוא מן, שהיה ממוחין דז"א עצמו.
וע"ד קרבנא דיומא דא נהמא איהו, דהיינו גם כן לחם מן השמים כמו המן, אלא הם בחינת המוחין של המלכות שקבלתם מן השמים שהוא ז"א, דהיינו המוחין דפנים בפנים. כי נאמר עליהם, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. דהיינו מן הארץ שהוא מלכות, אלא שקבלתם משמים, שהוא ז"א ואינם מוחותיה עצמה כמו מוחין דאחורים.
דנהמא איהו עקר, דכתיב, והקרשתם על הלחם שבעת כבשים, כי הלחם, שהוא מוחין דפנים בפנים הנמשכים בשבועות ע"י תנופת הלחם, הוא העיקר הנרצה, והקרבנות שמקריבים הם להשלים את הלחם, כי מה שאמרנו לעיל, שהחמץ שיש במוחין דפנים מתהפך להיות קדושה ורחמים, הוא ע"י הקרבת הקרבנות, שאש המזבח מהפך את החמץ, שה"ס הדינין שבאו מחמת המיעוט, לסוד ריח ניחוח אשה לה'.
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, מביא כתוב הזה, לדייק שהכונה היא על לחם מן הארץ הבא ממושבותיכם, ולא מן כמו שאכלו במדבר.
דדא איהו נהמא, דאחכימו בית ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, להיותם המוחין דפנים הבאים מז"א שנקרא אורייתא, אל המלכות, וישראל שקבלו ג"כ המוחין הללו, זכו ג"כ לחכמה עליונה.
וזהו שמשיב על הקושיא, כיון שיום השבועות גדול מפסח למה הותר החמץ בשבועות, והרי החמץ הם דינים ויצר הרע. ומשיב ששני מיני רפואות הם א) הוא מצה, שהוא להרחיק הדינים אבל עוד אין מהפכים אותם לרחמים. ב) הוא לחם בכורים והקרבנות שמקריבים עליהם על המזבח. שע"י הקרבנות נשרף החמץ על המזבח ומתהפך לריח ניחח, שרפואה זו הוא רפואה גמורה עד שהחמץ נעשה קדושה ונאמר בלחם תנופה חמץ תאפינה. וז"ש,
ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמא אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין, כי ע"י המצה והלחם תנופה והקרבנות נהפכו הדינים להיות קדושה ורחמים בכל מקום שהם. כנ"ל.
