פירוש הסולם
עה)
פתח ר' אלעזר וכו': פתח ר"א ואמר,
את שבתותי תשמורו. בוא וראה, בששת ימים ברא הקב"ה את העולם. וכל יום ויום גילה מעשהו ונתן באותו יום את כחו. מתי גילה מעשהו ונתן כחו. הוא, ביום הרביעי. בשביל שאותם שלשת ימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו, כיון שבא יום הרביעי הוציא המעשה והכח של כולם.
פירוש.
בההוא יומא, היינו ביום
השבת. שית יומין הם חג"ת נה"י, והם מגלים שלמות מלאכתם וכחם ביום השבת. שהוא מלכות.
ומ"ש,
אימתי גלי עבידתיה ויהב חיליה ביומא רביעאה וכו': הנה מקודם לכן אמר, דכל יומא ויומא יהב חיליה
ביום השבת. וכאן אומר אימתי היה זה רק
ביום רביעי. ויש להבין זאת. והענין הוא כי המלכות נקראת רביעי ושביעי,
רביעי לאבות שהם חג"ת,
ושביעי לבנין שהם נה"י, וכן אומר ר"ש
(לעיל אות ד'). כי
הנצנים שהם חג"ת
נראו בארץ ביום השלישי ועת הזמיר הגיע דא יום רביעי. שאז נתמעטה המלכות ועלתה לעיבור ב' ע"ש. הרי שהמלכות נאצלה מחג"ת ביום ג', ונתקנה ביום ד', ע"י נצח דז"א שהוא יום ד', וע"כ מבחינה זו היא נקראת
רביעי לאבות. ואח"כ אומר שם
בארצנו דא יום שבת דאיהו דוגמת ארץ החיים, הרי שהמלכות הנקראת
ארץ היא בחינת
יום שבת, והיא
שביעי לבנין. וענין זה, של רביעי ושביעי, הוא שמתבאר כאן.
וזה אמרו
בגין דאינון תלת יומין קדמאין כולהו הוו סתימין ולא אתגלו, כי כל זמן שהמדרגה היא בחסרון המלכות, נבחנת לסתומה ובלתי נודעת ובהשגתה את המלכות משגת את שלמותה וזה סוד ששת ימי המעשה ושבת, כי לכאורה צריכים ששת ימי המעשה להיות יותר חשובים מיום השבת, שהרי חג"ת נה"י שהם ששת ימי המעשה חשובים יותר מהמלכות שהיא יום השבת. אלא הפי' הוא, שכל שבוע הוא מדרגה בפ"ע שבימות החול היא חסרה המלכות, וע"כ המדרגה סתומה ואין בה קדושה, כי בחסר המלכות חסר ג"ר דאורות כנ"ל, ורק בהתגלות המלכות במדרגה ההיא, דהיינו בביאת יום השבת, אז מתגלה הקדושה בכל המדרגה דהיינו גם בששת ימי המעשה, והקדושה שורה בכל השבוע ההוא ועד"ז גם בששת ימי בראשית, כאשר נאצלו
ג' יומין קדמאין שהם חג"ת מטרם שנגלתה המלכות הרי היו
סתימין בלי גילוי הקדושה שבהם, וכשנאצלה המלכות, שהיא ביום רביעי אז נתגלתה קדושתם של כל ארבעת הימים. וז"ש
כיון דאתא יומא רביעאה אפיק עבידתא וחילא דכלהו דהיינו שנתגלתה הקדושה במלאכה ובכח דכל ארבעת הימים, כי המלכות משלמת המדרגה.
