זהר

עה) רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה ר׳ יהודה, עד דהוו אזלי, א״ר יהודה, הא דתנינן בתולת ישראל, בתולה דאתברכא מן שבע, דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר. ובתולה לתתא, ירתא ז׳ ברכות בגינה. והא כתיב ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. והאי דקא אמרי כלהו חברייא במלה דא שפיר הוא. אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה הוינן אמרי הכי. אבל בהאי קינה אתמר, והא קרא אוכח הכי.

פירוש הסולם

עה) רבי אחא הוה וכו׳: ר"א היה הולך בדרך, והיה עמו ר׳ יהודה, בעוד שהיו הולכים, אמר ר״י, זה שלמדנו, בתולת ישראל, פירושו, בתולה שנתברכה מן שבע ספירות חג"ת נהי״מ דז״א, שנקראת בת שבע, דהיינו המלכות, והעמדנו זה בכמה מקומות. ובתולה למטה יורשת שבע ברכות בשבילה. ומה שכתוב. ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עליה נאמר, על כנסת ישראל, שהיא המלכות. ולפ״ז, זה קשה יותר מהכל, שכתוב, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ומה שאמרו כל החברים בדבר זה, דהיינו נפלה, לא תוסיף עוד לנפול, קום בתולת ישראל, (ברכות ד:) יפה הוא, אבל אם הפרשה היתה נאמרה בדרך נחמה, היינו אומרים כך, אבל בפרשה זו קינה נאמרה. ומקרא הזה מוכיח כך, כפשוטו, שהיא קינה.