תוכן

עד) ונודע, כי אל שדי הוא בגימטריא משה, הנמשך מהדעת, שהוא בחינת יסוד. וטעם הדבר הוא, לפי שהנה הג' מוחין האלו, הם סתומים תוך נה"י דאימא, ואינם מאירים, עד שירד אור שלהם, ומתפשט למטה בפאתי הזקן, בב' צדדי הלחיים, ובהכרח הוא שהדעת שהוא תחתון מן חו"ב, שהוא יקדים לצאת בתחילה, ומתגלה בדיקנא, ומניח מקום פנוי, לשירדו חו"ב גם הם דרך הדעת, אשר שם הוא פתח היסוד דאימא, כי דרך הקוים שלהם, אין להם פתח לצאת. וכיון שמוכרח הוא לדעת, לצאת בתחילה, ולכן כאשר יוצא, נשאר במקום ההוא העליון והפנוי והריקם, ונעשה שם אל שדי. וכאשר יורדין אח"כ החו"ב, ונודע כי למעלה במקומם הם יושבים זה בצד זה שוים, משא"כ בדעת שהוא למטה מהם, וכיון שהם שוים למעלה, וכאשר יורדים, אין שניהם יכולים לרדת ביחד, ולכן החכמה שהיא יותר מעולה יוצאת בראשונה, כי גם הדעת לולי שהוא תחתיהן, היה ממתין עד שיורדין היותר עליונים וגדולים ממנו. ולכן עתה יורדת החכמה, ואינה מוצאת מקום פנוי, אלא תחת מקום הדעת, שהוא א"ל שד"י, ויורד למטה ממנו, ונעשה שם בחינת אל יהוה. ואח"כ יורדת הבינה, למטה מן החכמה, ונעשית אל אדני תחת החכמה.