תוכן

עג) והנה בהיות זו"נ אב"א, כדי שתחזיר הנקבה פב"פ, צריך להקדים אליה הנסירה. וכבר ביארנו ענינה, שהוא הפלת דורמיטא על ז"א, שנעקרים נה"י דאמא מתוך ז"א, ונמשכין בנוקבא, ואז נגדלת בכל ז"א, ואז היא יכולה לחזור פב"פ. והנה פסוק זה, מדבר בדרוש הזה. ואומר כי ההרים ימושו, פי': כי ההרים שהם נה"י דאמא, ימושו, פי' שמסתלקים מז"א לגמרי, כדי לכנוס בנוקבא. והטעם, כי אחרי שהם תוך ז"א עצמו מבפנים, לכן א"א שינתנו לנוקבא, עד שיוסרו לגמרי מתוך ז"א. אמנם הגבעות תמוטינה, פי': כי אחר שהיא ננסרת, ע"י שנכנסו בה מוחין דנה"י דאמא, ונגדלה עד נגד כל אחורי ז"א, ועדיין בה כח ההוא, ואז חוזרים ומסתלקים נה"י דאמא מתוכה, ואז היא מתמוטטת. כי כפי מה שיוצא ממנה מנה"י דאמא, כן היא מתמעטת ומתמוטטת, עד שהיא נשארה בסוד נקודה מתחת יסוד ז"א מאחוריו, אך עכ"ז נשאר בה כח ורשימו, וע"י חוזרת להיות עמו פב"פ בסוד נקודה, ואחר כך אנו חוזרים ומגדלים אותה, כנזכר בברכת אבות. נמצא, כי אין דמיון נה"י דאמא המסתלקים מתוך ז"א, דוגמת נה"י דז"א כשמסתלקין מנוקבא. לפי שהם בפנימות. הם מסתלקין לגמרי, ונאמר בהם כי ההרים ימושו. אבל נה"י דז"א שהם נקראים גבעות, כשמסתלקים מן הנוקבא, אינם מסתלקין ממש, רק תמוטינה, שהם מתמעטין מעט מעט, ויורדת הנוקבא למטה בסוד נקודה א' תחת היסוד, אך אינם זזים ממקומם.