זהר

עג) ת"ח, כיון דבר נש עביד צלותא כגוונא דא, בעובדא ובמלולא, וקשיר קשורא דייחודא, אשתכח דעל ידיה מתברכן עלאין ותתאין. כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה, בתר דסיים צלותא דעמידה, כאלו אתפטר מן עלמא, דהא אתפרש מן אילנא דחיי, וכניש רגלוי לגבי ההוא אילנא דמותא, דאהדר ליה פקדוניה. כד"א ויאסוף רגליו אל המטה. דהא אודי חטאוי, וצלי עלייהו. השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא, ולמנפל, ולימא לגביה אליך יי' נפשי אשא. בקדמיתא, יהיבנא לך בפקדונא, השתא דקשירנא ייחודא, ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות, ואודינא על חטאי, הא נפשי מסירנא לך ודאי.

פירוש הסולם

עג) ת"ח כיון דבר נש וכו': בוא וראה, כיון שהאדם עשה תפלתו כאפן הזה במעשה ובדבור, וקשר קשר היחוד, נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו. אז, אחר שגמר תפלת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו, כאלו נפטר מן העולם. שהרי נפרד מן עץ החיים, שהוא ז"א, שה"ס תפלת העמידה, ואסף רגליו אל אותו אילן המות, שהחזיר לו פקדונו, שהחזיר לו נפשו בבקר (כנ"ל אות ס"ז) כש"א ויאסוף רגליו אל המטה. כי כבר התוודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיות נאסף אל אותו אילן המות, ולפול על פניו, ויאמר אליו, אליך ה' נפשי אשא. בתחילה כשהלכתי לישון, נתתי לך הנפש בפקדון, עתה שקשרתי היחוד, ועשיתי המעשה והדבור כראוי, והתודיתי על חטאי, הרי נפשי מסורה לך ודאי. כלומר שיקבל עליו מסירות נפש.