זהר

עב) ת״ח, האי ימא קדישא כמה נהרין מתיקין עאלין בגווה, ובגין דאיהי דינא דעלמא, מימוי מרירן, בגין דאחיד בה מותא לכל בני עלמא. ואע״ג דאינון מרירן, כד מתפשטין מתיקין אינון. לזמנין מיין דימא מרירן. לזמנין ימא דבלע לכל שאר מימין, ואקרי ימא דקפא, ובלע כל אינון אחרנין, ושאיב לון בגוויה, ולא ניגרין לבר. לזמנין שארן מייא, ונגדין מההוא ימא, כל מה דנגיד לתתאי. ובכמה גוונין קיימא האי ימא. המים המאררים, בשעתא דאתי חיויא ואטיל זוהמא, כדין המים המאררים ועל דא כהנא עביד עובדא לתתא, ואומי אומאה, ואתעביד דינא.

פירוש הסולם

עב) ת״ח האי ימא וכו׳: בוא וראה, הים הקדוש הזה, שהוא מלכות, כמה נהרות מתוקים, שהם ספירות דז״א, נכנסים בתוכה, ומשום שהיא דין של העולם, מימיה מרים, משום שאחוז בה המות של כל בני העולם. בסו״ה ורגליה יורדות מות. ואע״פ שהם מרים, כשמתפשטים הם מתוקים. לפעמים מי הים מרים, היינו מצד שהמות נאחז במלכות. לפעמים מי הים בולעים כל שאר מימות. כמ״ש לעיל (ב״א אות צ״ו) ונקראת ימא דקפא (כמ״ש ב״א דף רמ״ז ד״ה ימא דקאפו) ובלע לכל אלו מימות האחרים ושואב אותם בתוכו ואינם נגרים לחוץ. ולפעמים נפתחים המים ונמשך מהים ההוא כל מה שנמשך לתחתונים. ובכמה אפנים עומד הים ההוא. המים המאררים, הם נקראים, בשעה שבא נחש והטיל זוהמא, אז המים המאררים, וע״כ הכהן עשה מעשה למטה, והשביע השבועה, ונעשה הדין.