זהר

עא) תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה, דאיהו דבור. כיון דנפיק מן גלותא, ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור, אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל, עד דקריבו לטורא דסיני, ופתח באורייתא, דהכי אתחזי. ואי תימא, כי אמר אלקים פן ינחם העם, לא כתיב כי דבר, אלא כי אמר, דאיהי רעותא דלבא בחשאי, והא אוקימנא.

פירוש הסולם

עא) תא חזי כל וכו': בוא וראה, כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המלה מן הגלות, לא דיבר המלה, שהיא הדבור. כיון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודבור, מלה ההיא שהיא דבור, דהיינו המלכות, הנהיג וניהל את ישראל, אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה, שכך ראוי להיות. ואם תאמר, הרי כתוב, כי אמר אלקים פן ינחם העם, והשם אלקים יורה על מלכות, הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, אלא כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא שהיא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, ​כמו ​ויאמר המן בלבו, וכבר בארנוה.