זהר

עא) ולא עוד, אלא מה דהות ברתא דמלכא, י' על הו"ה, דכלילן באבהן, ה' קדמאה באברהם. ה' תניינא ביצחק. ו' ביעקב. והות י' רישא עלייהו. אתמר, נפלה עטרת ראשנו. ואמתילו רבנן מתלא, למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה, ואילן יאה קדמיה, אתיא ליה שמועה בישא, ארמי עטרה מעל רישיה. ומה דהות י' על הו"ה. י' לעילא, אתהדר הוה"י, י' לתתא. ובגין דא אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת יי' היתה זאת.

פירוש הסולם

עא) ולא עוד אלא וכו': ולא עוד, אלא מה שהיתה הבת מלך, שהיא השכינה, י' על הו"ה, הכלולות באבות, ה' ראשונה באברהם, שהוא חסד. ה' שניה ביצחק שהוא גבורה. ו' היתה כלולה ביעקב שהוא תפארת. והי' היתה ראש עליהם, נאמר, נפלה עטרת ראשינו. והמשילו חכמים משל למלך שהיתה לו עטרה על ראשו, ואילן נאה לפניו. באה אליו שמועה רעה הוא משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהיתה השכינה י' על הו"ה, שהיתה הי' למעלה, חזר להעשות הצירוף הוה"י, שהי' היא למטה. ומשום זה אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת.
פירוש. כשז"א ומלכות הם בגדלות נמצא ז"א באור החסדים. והמלכות באור החכמה. וכשמתיחדים שניהם נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שבי' דהויה שלו, ונעשית לו עטרה על ראשו, ונבחן שהמלכות היא י' דהויה וגוף הז"א הוא הו"ה דהויה. וז"ש, מתלא למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה, שה"ס המלכות המאירה בי' דהויה דז"א, ואילן יאה קדמיה, היינו הו"ה, שהן ג' קוין דז"א, אמנם בעת הגלות נתמעט ז"א לו"ק בלי ראש, והמלכות לנקודת הסיום שלו. וז"ש אתיא ליה שמועה בישא וכו' מה דהות י' על הו"ה, אתהדר הוה"י, כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.