זהר

סט) ות״ח, מה בין חוטמא לחוטמא. חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי. חוטמא דזעיר אפין, כתיב, עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו׳. עלה עשן באפו, ומההוא עשן דליק נור, כד סליק תננא לבתר. גחלים בערו ממנו. מהו ממנו. מאותו עשן.

פירוש הסולם

סט) ות״ח מה בין וכו׳: ובוא וראה, מה בין חוטם לחוטם דהיינו בין חוטם דא״א לחוטם דז״א. הוא, כי חוטם דעתיק יומין, שהוא א״א, הוא חיים מכל צדדיו. הן חיי עולם הזה והן חיים של עתיד לבא, כנ״ל. וחוטם של ז״א, כתוב, עלה עשן באפי ואש מפיו תאכל וגו׳. עלה עשן באפו, ומעשן ההוא נדלק אש כשעולה אח״כ עשן, כמ״ש לעיל (ב״ב אות רמ״א בהסולם ע״ש) גחלים בערו ממנו, מהו ממנו. הוא מאותו עשן. כי מן העשן נדלק אש. כנ״ל.
פירוש. כמו בחוטם דא״א כן בחוטם דז״א מושפע רוח חיים, שה״ס רוח החכמה הנקרא אור חיה. וההפרש הוא, כי בא״א שכולו ימין, לא יקרה בו שהחכמה תאיר בלי חסדים. וע״כ חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי. מה שאין כן בז״א, שבו יקרה שהחכמה מאירה בלי חסדים, שאז כבה אור החכמה ונעשה חשך (כנ״ל ב״א דף מ״ז אות ל"ד ד״ה נפק) ונהפך לעשן. וזסו״ה עלה עשן באפו. כי בעון התחתונים מאירה החכמה מן החוטם בלי חסדים, ונהפכה לעשן. וכדי לעורר החסדים, עושה קו האמצעי זווג על מסך דחירק, הממעט ג״ר דשמאל ומיחדו עם הימין (כנ״ל לך י״ג ד״ה ונתבאר) והדינים דמסך דחירק נבחנים ג״כ לעשן, אלא עשן הזה, מדליק את העשן שנעשה מכיבוי החכמה, דהיינו שממעט ושורף הג״ר שלו, שאז מתיחד עם הימין. וז״ש ומההוא עשן, דהיינו עשן שנעשה מכיבוי החכמה, דליק נור כד סליק תננא לבתר, דהיינו העשן מהדינים דמסך דחירק העולה אליו אח״כ, בעת שקו אמצעי מיחדו עם הימין, שאז נדלק העשן של החכמה, ונשרפו הג״ר שלו. וז״ש, גחלים בערו ממנו, מהו ממנו, מאותו עשן. דהיינו מאותו עשן החכמה, שנדלק ע״י עשן דמסך דחירק ונשרפו הג״ר שלו, ונעשו גחלים בוערות. (ועי׳ לעיל בראשית ב׳ אות רמ״א בהסולם, שמביא שם כעין זה).