זהר

סט) דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון. איהו וגרמיה חד בהון. איהו וחייוי חד בהון. מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה, דלאו אינון וחייהון חד. לאו אינון וגרמיהון חד. ועלת על כלא הוא נהיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר ספירות דבריאה. ונהיר בעשר כתות דמלאכיא, ובעשר גלגלי דרקיעא, ולא אשתני בכל אתר.

פירוש מעלות הסולם

סט) דעשר ספירות דאצילות וכו': כי בעשר ספירות דאצילות, המלך היינו אור הא״ס ב״ה מלובש בהם. הוא היינו מהותו ית', והגורמים היינו הכלים אחד הם. הוא, והחיות היינו האורות אחד הם. מה שאינו כן בעשר ספירות דבריאה, אשר לא הם היינו עצמותם והחיות היינו האורות שבהם אחד. לא הם וגרמיהם שהם הכלים אחד. ועלת על הכל היינו הא״ס ב״ה, הוא מאיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר ספירות דבריאה, ומאיר בעשר כתות המלאכים, היינו בעולם היצירה, ובעשר גלגלי הרקיע היינו עולם העשיה. ובכל מקום אין לו שום השתנות בסוד אני הוי״ה לא שניתי.
בכדי להבין הדברים צריכים לבאר היטב ההבחן מאור א״ס ב״ה וכל העולמות אשר מקודם לעולם אצילות אשר כולם נקראים בשם א״ס, לבין עולם אצילות אשר עליו נאמר כאן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, אשר הוא כולו אלקות ואחדות פשוטה, ובין ג׳ עולמות בי״ע דפרודא.
ואעתיק דברי רבנו האריז״ל בע״ח שער מ״ז פ״ב וז"ל נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל האור מהחכמה לבד כי החכמה נעשית מסך סתום בין א״ס ובין אצילות. ומבינה דאצילות מקבלת הבריאה אחר שנתלבש אור הא״ס וחכמה עליונה בתוכה. ועכ״ז נקרא אור הבינה לפי שנעשית מסך מבדיל גמור. וכן היצירה מקבלת מז״א דבריאה עצמה וכן העשיה מקבלת מנוקבא דז״א דיצירה עצמה ולולא כל אלה המסכים והלבושים לא היו יכולים לקבל אור עליון. רק שכל עולם ועולם פחות במדרגה משל חברו ע״ד הנ״ל. ובזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון והבריאה דבור ורצון, והענין כי א״ס כשנתפשט נתהוה כלים של י״ס דאצילות ויצא בפועל מה שהיה בכח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ואח״כ חזר למקומו. מחמת היות הכלים עבים וגסים. ומהכאת הכלים דאצילות בפרגוד נעשו י׳ כלים דבריאה, ומהכאת עצמות דאצילות נעשו י״ס דבריאה ועד״ז ביצירה ועשיה. ואמנם כבר ידעת כי י״ס דאצילות נחלקו לה׳ בחינות שהם א״א או״א זו״ן וכולם כללות אדם א׳ וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחד כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו מעשה הנוגע לו, המשל בזה כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת אברים. גם נדקדק הענין בדקות יותר כי הלא המחשבה עם הפעולה באים ביחד כי כשאדם אוכל אינו צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשניו, או איך יגביה רגליו לילך ואח״כ יאכל וילך. כי המחשבה מתפשטת באברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזה פשוט ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה לפי שא״ס הוא וגרמוהו וחיוהי חד בהון כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר א׳ ברגע א׳ מבלי שיקדים זה לזה וזהו איהו וגרמוי חד בהון כי הוא עמהון ביחד ואין הוא הנקרא מחשבה מקדים למעשה כי הכל בא כאחד. אבל הבריאה אינו כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כב׳ אנשים וכמלך עם עבדיו שכאשר ירצה המלך שיעשו עבדיו פעולותיו שהוא רוצה לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו רק צריך שידבר הוא עצמו ודבור זה הוא סוד הכאת הארת האצילות במסך דבריאה ובתוך הכאת הכלים דאצילות שם הוא סוד הפה. עכ״ל.
ותמצית דבריו היא אשר אור א״ס ב״ה כולל הכל. ואצילות מקבל מחכמה הכלולה באור א״ס ב״ה אשר ע״י התלבשותו בחכמה מאיר באצילות. ובאצילות יש חמשה פרצופין א״א או״א זו״ן, וע״י התלבשות בינה דאצילות מאירה בבריאה, וכן ז"א דבריאה מאיר ביצירה ומלכות דיצירה בעשיה. ואצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.
ופירוש הדברים הוא, אשר עצם מחויב המציאות ה״ס מהות שאין לנו תפיסה בו כלל כי אפילו במהותים הגשמים ואפילו במהותנו אנו אין לנו תפיסא וכש״כ במחויב המציאות. והשם א״ס ב״ה שאנו מזכירים אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית׳ וית׳ כי הרי כל מה שלא נשיג איך נגדרהו בשם או מלה, באופן אשר השם א״ס ב״ה אינו כלל למחויב המציאות כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית׳ בסוד מחשבת הבריאה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שהוא הקשר אשר כל הבריאה עד גמר התקון מקושרת בו ית׳ בשם א״ס ב״ה, להיות אשר כל הנשמות והעולמות יש להם מציאות בו ית׳ כשהם מלאים ושלמים בתכלית השלמות העתידה אשר יקבלו בגמר התקון, ודומה לאדם הרוצה לבנות בית יפה אשר במחשבה הראשונה שלו הוא רואה לפניו בית נהדר בכל חדריו ובכל הפרטים כמו שיהיה בגמר הבנין. ואחר כך הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל את כל הפרטים כל פרט בעתו ובזמנו. ואחר כך מתחילה הבניה בפועל ממש עד שגומר לפי מה שסידר לו במחשבתו הראשונה. והנה בחינת א"ס ב״ה ה"ס המחשבה הראשונה אשר כל הבריאה מצוירת לפניו בשלימות הסופית, אלא שאין המשל דומה לנמשל, כי אצלו ית׳ העתיד וההווה שוים, ואינו צריך לכלי מעשה והמחשבה גומרת הכל, ולפיכך הוא בו ית׳ מציאות ממשית. ובחינת עולם האצילות ה״ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, שיוצרך לגלות בעת ההוצאה לפועל, ותבין שבב' בחינות אלה, היינו במחשבה הראשונה וכן בתכנית המחשבתית של הפרטים, אין שם עדיין שום דבר מבחינות הנבראים. וג' העולמות בי״ע הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כאדם הבונה ביתו בפועל ממש. ולכן האור האלקי המאיר בבי״ע דהיינו לפי השעור אשר הנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרת הכלים כח״ב חג"ת נהי״מ אשר הם כלים ממשיים ביחס לאלקותו ית׳ והיינו שאינם אלקיות, אלא מחודשים לצורך הנשמות.
וזה אמרו דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייוי חד בהון. כי כל השנויים המתוארים בעולם האצילות אינם נאמרים באלקיות כשהוא ית׳ לעצמו אלא רק כלפי הנשמות בשעור שמקבלות מאצילות דרך ג׳ עולמות בי״ע. וענין המציאות של העולם ההוא הוא ביחס התכנית המחשבתית אל המחשבה הראשונה שהיא א״ס ב״ה, אבל בשניהם הן בא״ס ב״ה והן בעולם אצילות עוד לא נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית במשל הנ״ל, מהבונה בית שאינו נמצא במוחו משהו מעצים ואבנים ממשיים. ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. כאדם עם מחשבתו. מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד לאו אינון וגרמיהון חד כי מציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה, ומשום זה גם הכלים של ע״ס המודדים שעור וקצבה לנשמות בפועל ממש המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים, כי באלקיות לא יתכן כלל שום שנויים ומספר כי אין ח"ו שום חדוש נוהג בו. ולכן יש שנוי צורה בין האורות ובין הכלים דבי״ע, ואינם אחד, אלא כמלך עם עבדיו.
ועלת על כלא הוא נהיר וכו', כי האור המלובש בעשרה כלים שבבי״ע הוא אלקיות ואחדות פשוטה בלי שום שנוי משהו ח"ו, כי האור הוא אחד כשהוא לעצמו, וכל השנויים הנעשים בהארתו ית', נעשו ע״י הכלים של הספירות דבי״ע אשר אינם אלקיות.