זהר

סח) ר' אלעזר בן ערך, הוה יתיב, והוה קא מצטער בנפשוי טפי, עאל לקמיה רבי יהושע, א"ל, חיזו נהירו דבוצינא דעלמא למה חשוכן, אמר ליה, חיזו ודחילו סגי עאל בי, דהא אנא חמי מה דאתערו חברנא, מארי מתניתא, דשראת עלייהו רוח קדישין, וההוא דאתערו, דבשתיתאי יהא פורקנא שפיר, אבל אנא חמי אורכא יתירא, על אינון דיירא עפרא, דבאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין מניה, יהיו קיימין כל דיירי עפרא בקיומיהון, ובגיני כך אתערו חבירנא, על פסוקא דקרא לון בני חת, ח"ת, דיתערון לח"ת שנה, והיינו דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, כשישתלם הזא"ת, שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ותמניא, תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו, שהיא אחוזתו ונחלתו.

פירוש הסולם

סח) ר' אלעזר בן ערך הוה יתיב וכו': ראב"ע היה יושב. והיה מצטער בעצמו ביותר, בא לפניו ר' יהושע. אמר לו ר"י, מראה אורו של נר העולם למה היא חשכה. אמר לו, מורא ופחד גדול נכנס בי, כי אני רואה מה שהעירו החברים בעלי המשנה, שרוח הקדושים שורה עליהם, ומה שהעירו שבאלף הששי תהיה הגאולה, יפה הוא, אבל אני רואה אריכות יתרה לשוכני העפר הללו אשר לזמן ארבע מאות ושמנה שנים מאלף הששי, יעמדו לתחיה כל שוכני עפר בקיומם.
ובגיני כך אתערו וכו': ומשום זה נתעוררו החברים על הפסוק, שקרא אותם, אל שוכני העפר, בני חת, כי חת רומז שיתעוררו לתחיה לת"ח שנה. והיינו שכתוב ​בשנת היובל הזאת, תשובו איש אל אחוזתו, כשישתלם הזאת, שהוא ה' אלף ות"ח כי ה' של הזאת רומזת על ה' אלפים זאת בגי' ת"ח, תשובו איש אל אחוזתו היינו שהגוף ישוב אל נשמתו, שהיא אחוזתו ונחלתו.