זהר

סו) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, רזא דא, כד האי התנין הגדול, הוה נשיב רוחא בההוא נוקבא, ומרפרפא לגבי עילא, כל אינון עשבין הוה מהפך לון ליבישו, עד דרוחא אחרא נשיב בההוא רוחא, ושכיך ליה לתתא, ועשבין צמחו כמלקדמין. ושלטין ומשבחן ואודן קמי קב"ה.

פירוש הסולם

סו) ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו': הארץ, ה"ס המלכות, ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. זה סוד, כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, דהיינו שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מהפך כל אלו העשבים ליובש, עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין ומשקיט אותו למטה, דהיינו שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה, ואח"כ בגדלות, נעשה צמיחה חדשה, כנ"ל, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.