זהר

סו) בהני שושנים אית בה שית מאה ותליסר פקודין, דאינון שייפין דתרין סטרין, רזא דידוד אחד ושמו אחד. ואית ביה סליקו דההוא פז, דקא סליק מבינייהו. ובכל אתר דאינון משתכחין, ההוא סליקו עלאה אשתכח מבינייהו לאסתלקא. ורזא דא תפוח בעצי היער. ושושנה בין החוחים. דא ודא אצטריך לאסתלקא כחדא ביחודא שלים. זכאה איהו מאן דקריב קרבנין אלין, ודאי לרעוא ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

פירוש הסולם

סו) בהני שושנים אית וכו': בשושנים אלו, יש בהם תרי"ג מצות, שהם האברים של ב' הצדדים, בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מביניהם. ובכל מקום שהם נמצאים, דהיינו יחוד האברים של ב' הצדדים, עליה ההיא העליונה, דעטרת פז, נמצאת עולה מביניהם. וזה סוד תפוח בעצי היער, ושושנה בין החוחים, שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות, דהיינו שמיחד אלו היחודים, שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא.
ביאור המאמר. כי יש בשמע ישראל, שש מלים הרומזות על שש ספירות חג"ת נה"י דז"א, שצריכים ליחד אותן שיהיו אחד. וכיון שז"א נחלק על החזה, שמחזה ולמעלה נחשב לבחינתו עצמו, ומחזה ולמטה נחשב לבחינת המלכות, ע"כ יש ליחד ב' יחודים, יחוד אחד לחג"ת דז"א שמחזה ולמעלה, שהם ז"א עצמו, ויחוד אחד לנה"י דז"א שמחזה ולמטה שהם בחינת המלכות. והטעם שמחזה ולמטה שייך למלכות, הוא, כי ז"א ה"ס קו האמצעי אשר במסך דחירק שבו ממעט ג"ר דשמאל, ומיחדו עם הימין. ומסך הזה הוא כח הדין (כמ"ש לעיל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) והוא עומד בנקודת החזה של ז"א. ולפיכך מחזה ולמטה שכבר שולט שם הדין כבר נסתיים בחינת ז"א, ונחשב למלכות, ולפיכך נחלק ז"א על החזה.
וסוד היחוד, הוא בעיקר. לקשר וליחד ימין ושמאל שיהיו אחד, שעי"ז נקשרים כל שש הספירות להיות אחד. כי אע"פ שהמסך דחירק עומד בקביעות בחזה דז"א, כנ"ל, עכ"ז אין יחוד ימין ושמאל אצלו בקביעות, מב' טעמים שהם אחד, א) מפני שעונות התחתונים הולכים ומגבירים כח השמאל ומפרידים אותו מן הימין, שעי"ז נמצא מתבטל קשר הכרעת קו אמצעי שבמסך דחירק. ב) שאין המסך דחירק מיחד ימין ושמאל אלא אם כן, שנעשה עליו זווג אור עליון על המסך שממשיך קומת החסדים. ואז אברהם מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו ימין, ויעקב מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו האמצעי מכניעים הדינים דיצחק, שה"ס קו שמאל ומתיחד עם הימין, (כנ"ל אמור אות ר' ע"ש). אמנם בסבת עונות התחתונים, דהיינו בזמן הגלות, נפסק הזווג דחסדים מן המסך דחירק, ואינו נוהג אלא בזמן העלאת מ"ן ע"י התפלה ומע"ט, ואח"כ נפסק. וכיון שנפסק אור החסדים חוזר ומתגבר השמאל ונפרד מן הימין. ולפיכך צריכים בכל יום לחזור ולהעלות מ"ן לעורר המסך דחירק שיהיה ראוי להכניע השמאל וליחדו עם הימין. וזה שאנו עושים בקריאת שמע. שמעוררים המסך דחירק שבקו אמצעי, וממשיכים עליו הארת החסדים, אשר אז הוא מיחד קו ימין וקו שמאל שיכללו זה בזה ויהיו כמו קו אחד. שבזה נקשרים כל ג' הקוין ומתלכדים להיות אור אחד, שאינו מאיר אלא ביחודם ביחד, כי קו ימין בלי שמאל, נחשב כחסר ג"ר מטעם כי יציאת הי' מן האויר נעשה רק בקו שמאל (עי' בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההוא). וע"כ אין הימין יכול להאיר בשלמותו אלא ע"י התכללותו לאחד עם קו השמאל. וקו השמאל בלי ימין אינו יכול להאיר כלום, כי אין החכמה יכולה להאיר משהו אלא בהתכללות בחסדים דימין. הרי שאין קו השמאל יכול להאיר אלא אחר שנעשה אחד עם הימין. אמנם אין השמאל ראוי להתחבר עם הימין רק בכח מסך דחירק שבקו אמצעי, נמצא שהן קו ימין והן קו שמאל, אינם יכולים להאיר זולת כשמתחברים עם קו האמצעי להיות אחד. הרי שהקשר דימין ושמאל הנעשה ע"י מסך דחירק מקשר ועושה כל ג' הקוין לאור אחד ממש. שבהתחלש אחד מהם מתבטלים כולם. ולפיכך נקרא זה בשם יחוד.
אמנם יש ביחוד הזה ב' אפנים, אפן א) הוא, שכל ג' הקוין מתיחדים לאחד תחת שליטת אור החסדים, והארת החכמה מתכסה באור החסדים. ויחוד הזה נוהג בז"א, דהיינו יחוד ג' קוין שמחזה ולמעלה הנקראים חג"ת, עד החזה, ששם מסתיים ז"א כנ"ל. אפן ב) הוא, שכל ג' הקוין מתיחדים לאחד תחת הארת החכמה בחסדים, ויחוד הזה נוהג במלכות, דהיינו בג' קוין שמחזה דז"א ולמטה, הנקראים נצח הוד יסוד, שהם נחשבים לבחינת המלכות להיותם מתחת המסך דחזה, כנ"ל. ונמצא שיש לעורר את המסך דקו אמצעי שיעשה ב' יחודים, שהם יחוד העליון דז"א, שהוא יחוד דחג"ת, ויחוד התחתון דנה"י. שהוא דמלכות. וגם אלו ב' יהודים מתקשרים זה בזה, כי יחוד העליון ממשיך חסדים בשביל יחוד התחתון. ויחוד התחתון ממשיך הארת חכמה בשביל יחוד העליון, ולפיכך מתקשרים ג"כ חג"ת עם נה"י להיות לאור אחד. וז"ס יחוד של קריאת שמע שיש בו שש מלים כנגד ב' יחודים האלו, חג"ת, נה"י, שצריכים ליחד מקודם ב' יחודים אלו כל אחד במקומו, ואח"כ לקשר החג"ת עם הנה"י כנ"ל, עד שנעשו כולם אור אחד ממש. וזה נבחן שמיחדים שש ספירות דז"א, ועושים אותן לגוף אחד. ונמצא שעיקר היחוד אינו אלא קשר ימין ושמאל שיהיו אחד, אלא כיון שקו האמצעי הוא הפועל, הוא מתחבר ג"כ עמהם, ויש ע"כ ימין ושמאל אמצע, וכיון שיש הפרש בין ג' קוין שלמעלה מחזה לג' קוין שלמטה מחזה, צריכים ליחד את הימין והשמאל בב' מקומות, נמצא שהיחוד הוא לבסוף בשש ספירות.
וזה אמרו (באות סא) דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא, דהיינו למטה מחזה בג' קוין נה"י, הכי אתייחד שמיה לעילא, דהיינו למעלה מחזה בג' קוין חג"ת, אשתכח קב"ה יחידאי עילא ותתא, שקב"ה שה"ס ז"א, נמצא שהוא אור אחד, למעלה בחג"ת, ולמטה בנה"י. כלומר שכל שש הספירות חג"ת נה"י הן אחד, כמו שבארנו, שז"ס יחוד שש המלים שבקריאת שמע, שה"ס שש הספירות דז"א, שיהיו אחד, ע"י העלאת מ"ן לעורר המסך דקו האמצעי, כמו שבארנו. וז"ש מאן דמייחד וכו' בההוא יחודא דקאמרן, דהיינו בב' מקומות מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה, ויחבר כל שייפוי, דהיינו כל שש הספירות, בההוא יחודא, למהוי כלהו אחד. דהיינו שיאירו כולם כאור אחד, כנ"ל שכל קו צריך לחבירו וג' קוין שלמעלה מחזה צריכים לג' קוין שלמטה מחזה, באפן שהם כולם שלמות אחת, ובהתחלש אחד מהם מתבטל כל האור. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד, כמו שאדם התחתון מעלה מ"ן ומיחד כל הספירות בסוד אחד ע"ד שבארנו, הכי לעילא מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא למהוי כלהו חד, כך נעשה למעלה ביחוד הזה, שמתקשרים כל שש הספירות להיות אור אחד.
וזה אמרו (באות סב) בשעתא דאתי ב"נ ליחדא שמא דקב"ה, דהיינו בקריאת שמע, כל חילי שמיא כלהו קיימין שורין שורין, דהיינו שהמלאכים מסתדרים תחת ג' קוין, כל אחד בקו שלו, בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההוא יחודא, כדי שיקבלו הקשר דמסך דקו האמצעי מיחוד העליון, שנעשה בחג"ת נה"י דז"'א, בקריאת שמע, למיקם ברזא דחד, שגם הימין והשמאל שבהם, וחג"ת נה"י שבהם, יתקשרו להיות אור אחד, כמו בז"א, כלהו מתתקנן בתקוניהון כדקא יאות וכולם מתתקנים כמו שביארנו בחג"ת נה"י דז"א. כי כל מה שנעשה למעלה בז"א, נמשך לכל העולמות.
ויש לדעת שכל המסכים והדינים שמתבארים באצילות, אין פעולתם ניכרת כלל בעולם אצילות עצמו, אלא כל מה שנרשם שם, הוא להפעיל כך בעולמות התחתונים. וגם אותו המסך דחירק העומד בחזה דז"א. מראה פעולתו רק למטה בעולם היצירה, שהוא בבחינת ז"א, ששם עומדים המלאכים, שעל כל בחינה ובחינה שאנו מבחינים בז"א דאצילות, יש שם מלאך ממונה מיוחד. ואותו מסך דקו אמצעי העומד בחזה דאצילות, נמשך כחו בחזה דעולם דיצירה, והממונה עליו שם, נקרא הלנ"ו, וטעם השם הזה, כי אותו מסך דחירק שהוא נושא, כמו שבשעת היחוד, כל התקונים וכל האורות יוצאים ע"י פעולתו שמיחד ימין ושמאל זה בזה, הנה שלא בשעת היחוד, כל הדינים נמשכים ממנו והוא הממעט כל המדרגות לו"ק בלי ראש, ובמקומות החסרון שנעשה מחמת המיעוט שלו נאחזים הקליפות. ואין הפירוש שהוא משתנה, אלא בשעה שנעשה גורם ליציאת כל האורות דקדושה, הרי הרע שבו נהפך לטוב, ובשעה שאינו גורם ליציאות האורות דקדושה, ניכר הרע והדינים שבו. ולפיכך, כל הרואה אותו ממונה הנושא את מסך דחירק שבחזה דיצירה, שואל, הלנו אתה או לצרינו. כי מטעם שעומד במקום הקדושה, מסתבר שאלינו הוא דהיינו שעוזר אל הקדושה. אבל מתוך הדינים והמיעוטים שממעט כל מדרגות הקדושה מג'"ר, מסתבר שהוא לצרינו, שהוא אויב הקדושה ועוזר לסטרא אחרא. אמנם בשעת יחוד העליון, שעל ידו מתיחד הימין ושמאל. וחג"ת נה"י, וכל המוחין מתגלים יודעים הכל שהוא לנו, ולא לצרינו. וע"כ נקרא המלאך בשם הלנו.
וז"ש (באות ס"ב) בהאיי שעתא, דהיינו קודם היחוד דקריאת שמע, קיימא חד ממנא שמשא, דהיינו הממונה על מסך דקו אמצעי שבמקום החזה דיצירה, דקיימא תחות רמ"ח עלמין, וכלהו אקרון שייפין דגופא דהיינו שנקראים רמ"ח אברי הגוף, שהם מתחלקים לפי ג' קוין, שאותו הממונה מקשר כל אלו אברים בכח המסך דחירק, ועושה אותם לגוף אחד, ע"ד שנתבאר בחג"ת נה"י דז"א. ודא אקרי הלנו (כצ"ל) שממונה הזה נקרא הלנו, מטעם שמטיל ספק, אם הוא הלנו או לצרינו כנ"ל. והוא, קיימא מחכה לההוא יחודא, דהיינו ליחוד בקריאת שמע, שיתיחדו חג"ת נה"י דז"א כנ"ל, שמשם מקבל גם הוא כח ליחד כל האברים לגוף אחד. ודא איהו מלקט שושנים, שהמסך דחירק מלקט כל האברים המפולגים לימין ושמאל כמו מלקט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים, דאינון שייפין דגופא, שלוקט אברי הגוף ומיחד אותם, כמבואר.
ונודע שיש ב' שמות, שם מ"ב, ושם ע"ב. והם כנגד ב' יחודים הנ"ל, כי שם מ"ב מורה על יחוד העליון שמחזה ולמעלה, שמבחי' התכללות חג"ת נה"י אלו באלו, נבחן שיש חג"ת נה"י בחג"ת למעלה מחזה, ויש חג"ת נה"י בנה"י למטה מחזה. וכיון שיחוד העליון הוא בחסדים מכוסים מחכמה, ע"כ הוא נבחן שאין בכל ספירה שבו"ק שלמעלה מחזה רק שבע ספירות. ושש פעמים שבע הם בגי' מ"ב. ושם ע"ב, מורה על יחוד התחתון שמחזה ולמטה, שהם נה"י, ומטעם התכללות יש גם שם חג"ת נה"י. וכיון שיחוד התחתון מגלה הארת חכמה, ע"כ יש בו סוד י"'ב פנים בכל ספירה, שהם חו"ב תו"מ שבכל אחד ג' קוין' ושש פעמים י"ב הם ע"ב. ומחזה ולמעלה דעולם היצירה מקבל מהארת השם מ"ב, שהוא חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היצירה מקבל מהארת השם ע"ב, שיש בו הארת חכמה, ואין הפירוש שהשמות בעצמם מאירים שם, כי הם מאירים רק בעולם אצילות, אלא כל עולם ועולם מקבל מהם כפי יכלתו. וז"ש, (באות ס"ג) שייפין עלאין, שהם האברים שלמעלה מחזה דיצירה, לקיט לון שמא עלאה ברזא דיחודא דקא אתייחד ברזא דמ"ב, שעל אברים העליונים, שולט השם מ"ב שהוא שליטת החסדים. ולקיט כל אינון שושנים עלאין, דהיינו אברים שלמעלה מחזה דיצירה. ושמשא דא לקיט כל אינון תתאין, ושמש הזה, לוקט כל אלו האברים התחתונים דהיינו אותם שמחזה ולמטה, די כלהו ממנן, שכולם הם ממונים, שכל אבר הוא ממונה מיוחד כנ"ל, בכללא דע"ב שמהן, כי מחזה ולמטה מקבל מהארת ע"ב. כנ"ל. ואתלקיטו כלהו בההוא יחודא, ונלקטו כולם, הן אותם שלמעלה מחזה, והן אותם שלמטה מחזה, ואתעבידו כלהו גופא חדא, ברזא חדא. כמבואר.
וז"ש וההוא יחודא סלקא, היינו היחוד של שמע ישראל. וקא מייחד כלא בתרין סטרין ביחודא חדא, שהוא מיחד בכל העולמות ב' הצדדים שבהם, שהם קו ימין וקו שמאל ביחוד אחד. שזהו עיקר היחוד (כנ"ל דף כ"א ד"ה אמנם יש) בההיא שעתא, שנעשה היחוד דימין ושמאל ע"י מסד דחזה, מתלקטים כל האברים, הן למעלה מחזה והן למטה מהזה, ומתחברן בחבורא חדא למהוי כלהו ברזא דחד שחג"ת נה"י מתיחדים ג"כ להיות בסוד אחד, כמו שביארנו (שם) עילא ותתא, למעלה מחזה ולמטה מחזה, ברזא דהויה אחד ושמו אחד. כי למעלה מחזה דז"א ה"ס הויה אחד, כי ז"א נקרא הויה. ומחזה דז"א ולמטה, כבר שייך למלכות, כנ"ל, הנקראת שם, וה"ס ושמו אחד.
וז"ש (באות ס"ד) וע"ד מאריכין באחד בתרי אתוון, דהיינו בח' ובד', שמאריכים בד', ובלבד שלא יחטוף בח' (ברכות י"ג:) כי ח' רומזת על ז"א שה"ס הויה אחד. והד' רומזת על המלכות שה"ס ושמו אחד. וז"ש, למלקט וכו' ביחודא שלים, שזהו יחוד השלם, כיון דאתייחדן שייפין כלהו ברזא חדא וכו' אתקרי כלא קרבן שלים. קרבן פירושו יחוד, דהיינו יחוד השלם. וז"ש, ועל רזא דא וכו' לעבדה ולשמרה, ותנינן דאלין אינון קרבנין תרין, רזא דהויה אחד ושמו אחד, כי לעבדה ה"ס יחוד העליון, ולשמרה ה"ס יחוד התחתון, שב' יחודים אלו, ה"ס הויה אחד ושמו אחד. דאינון קרבנין כתיב וללקוט שושנים, שעל ב' הקרבנות האלו, נאמר וללקוט שושנים. אלין שייפין דב' סטרין, דאינון חד שהם אברים של ב' בחינות, כי האברים שמחזה ולמעלה הם בחינת חסדים, והאברים שמחזה ולמטה הם בחינת הארת חכמה, וב' בחינות אלו מתיחדות להיות אור אחד. (כנ"ל דף כ"א ד"ה אמנם יש).
וזה אמרו (באות ס"ה) שושנים, רזא איהו, דכד מתחברן כל אינון שייפין וכו' כדין מתעטר קב"ה בעטרה ברישא, דכתם פז. מתי נקראים האברים שושנים, היינו בשעה שמתחברים האברים שלמעלה מחזה עם האברים שלמטה מחזה, שאז נכלל ז"א, מחכמה שבמלכות, ומקבל מזה עטרה דכתם פז, שה"ס הארת החכמה. ואז נקראים האברים כולם שושנים. פירוש. כי השם שושנה הוא שם המלכות, שיחוד שלה הוא למטה מחזה. אלא אחר שז"א שלמעלה מחזה, נכלל עם למטה מחזה ביחד, נקראים גם האברים שלמעלה מחזה על שם המלכות דהיינו שושנים. וז"ש ורזא דא וכו'. כמבואר. וז"ש, בהני שושנים אית בה תרי"ג פקודין, דאינון שייפין דתרין סטרין, כי בתרי"ג מצות יש ימין ושמאל, שהם רמ"ח לימין ושס"ה לשמאל. והם רזא דהויה אחד ושמו אחד, שרמ"ח מצות עשה ה"ס הויה אחד, ושס"ה ל"ת ה"ס ושמו אחד. וז"ש, ובכל אתר דאינון משתכחין, דהיינו שנמצאים חג"ת נה"י נכללים זה בזה, ההוא סליקו עלאה אשתכח מבינייהו לאסתלקא, דהיינו העליה דכתם פז, שעטרה זו ז"א מקבל מחמת היחוד דחג"ת נה"י זה בזה.
וז"ש, ורזא דא תפוח בעצי היער, שה"ס יחוד העליון, הויה אחד, ושושנה בין החוחים, שה"ס יחוד התחתון של מטה מחזה, שהיא המלכות הנקראת שושנה כנ"ל. ודא ודא אצטריך לאסתלקא כחדא ביחודא שלים, שיחוד התחתון צריך לכלול כאחד ביחוד העליון ויחוד העליון בתחתון, אז הוא יחוד השלם.