זהר

סו) ה״א שלימותא דכלא, לעילא ולתתא. והא אתמר, ה׳, הא ידיעא. א׳ הוא יו״ד, שלימו דתלת אתוון, דאינון ברישא, דסתימן בי׳ והא אוקמוה, וכלא חד מלה הוא, שלימו דשמא קדישא, הוא שלימו דעילא ותתא. בגין כך, לזמנין ה״א נטיל א׳, בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי.

פירוש הסולם

סו) ה״א שלימותא דכלא וכו׳: ה׳ של השם הויה, היא שלימות הכל למעלה ולמטה. והרי למדנו, ה׳ היא ידועה, שהיא בינה, דהיינו ישסו״ת, הא׳ של מילוי ה״א, היא יו״ד, כי צורת א׳ היא ו׳ באמצע, ולמעלה י', ולמטה ד׳, שהיא שלמות ג׳ אותיות שהן בראש, הסתומות בי׳ דהויה, אשר במילוי היא אותיות יו״ד, והרי העמידוהו, כנ״ל בדבור הסמוך. והכל דבר אחד הוא, כי שלמות השם הקדוש הוא שלמות שלמעלה ולמטה. משום זה פעמים הה׳ לוקחת א׳ למילוי, והיינו בזמן שמתעטרת בעטרותיה.
פירוש. כי נתבאר לעיל, שאע״פ שהי׳ דהויה, שהיא או״א עילאין, משפעת חכמה, לישסו״ת, שהם ה׳ דהויה, מכל מקום או״א לעצמם הם סתומים מחכמה, ומתגלית רק בישסו״ת שהיא ה׳ דהויה, ע"ש. וז״ש ה׳ שלימותא דכלא לעילא ולתתא, שבה יש השלמות להשלים הכל, הן חסדים לז"א, שהוא למעלה, והן חכמה להמלכות. שהיא למטה. כי בה׳ דהויה מתגלית גם החכמה. ה׳ הא ידיעא, שהיא בינה, דהיינו ישסו״ת, א׳ הוא יו״ד, שצורת כתיבת א׳ היא י׳ למעלה, ד׳ למטה, ו׳ באמצע. שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימן בי׳ כי צורת הי׳ בעת שמשפעת חכמה לה׳ היא ג׳ אותיות יו״ד כנ״ל בדבור הסמוך, שהי׳ ה״ס חו״ב, ו״ד הן הדעת, ובעת שה׳ דהויה מקבלת הארת חב״ד שבג׳ אותיות של הי׳ שבראש הויה, היא ה' במילוי א׳ כזה הא, אשר הא׳ רומזת על הארת חב״ד שמקבלת מאו״א עלאין. וכלא חד מלה הוא, שכמו שהיוד במילואה, מורה על הארת החכמה ע״י הדעת, כן הא במילואה, מורה על הארת החכמה ע״י הדעת. שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא ותתא, כי השלמות של השם הקדוש הוא שלמות של ז״א ומלכות, שז״א ה״ס למעלה והמלכות ה״ס למטה, כלומר, שהשלמות היא שתשפיע חסדים לז״א והארת חכמה למלכות. בגין כך לזמנין ה״א נטיל א׳ בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי משום זה, בשעה שה׳, שהיא ישסו״ת מתעתרת בהארת חב"ד, מג׳ אותיות יוד כנ״ל, היא לוקחת למילואה א׳, שהא׳ מורה על הארת חב״ד אלו.