זהר

סה) ועל דא אנן עבדין חושבנא, בקיומא על קיימין, בגין דאינון יומין יומין עלאין אינון, וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא, בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן. ירכין וגופא לקיימא, כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב. ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה.

פירוש הסולם

סה) ועל דא אנן וכו': ועל זה אנו עושים חשבון דהיינו שסופרים ספירת העומר, בעמידה על רגלים, משום שאלו הימים שאנו סופרים, הם ימים העליונים. דהיינו הספירות של ז"א, שהוא דכר. וכן בכל זמן שאדם נכנס באלו ימים עליונים של ז"א, בין בתפילה ובין בשבח, צריך האדם לעמוד על רגליו, שהירכים והגוף משמשים שם בז"א בשוה יחד. והירכים והגוף צריכים לעמוד כזכר העומד בכחו, ולא כנקבה, שדרכה לשבת. ועוד, משום השבח של עולם העליון צריכים לעמוד.
פירוש שאור הזכר מאיר מלמעלה למטה, שהיא בחינת ג"ר, וע"כ כל הראש תוך וסוף שלו, שהם חב"ד חג"ת נה"י צריכים לשמש בהלבשת האור. וע"כ צריך גם האדם שהוא בתפלה או בשבח לז"א, שהוא דכר, לעמוד על רגליו, שגם נה"י שלו שנקראים רגלים יהיו בשמוש. אבל אור הנקבה, מאיר מלמטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק וחסר ג"ר, ע"כ אינם צריכים רק ראש ותוך, שהם חב"ד חג"ת דכלים שילבישו האורות דרוח נפש, ונמצאים הנה"י שה"ס הרגלין פנוים בלי אור, ואינם משמשים כלום, כמו היושב בכסא, שהרגלים הם בלי שמוש. וע"כ כשהאדם בשבחות או בתפלה אל המלכות שהוא נקבה, צריך גם האדם להיות בישיבה, ולא ישמש ברגליו (ועי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"ד,) שיש ערך ההפכי בין כלים לאורות, שהחסר נה"י דכלים הוא חסר ג"ר באורות.