זהר

סה) את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק, נפיק כמלכא עם חילוי. תב לבתר, י׳ בלחודוי, ביה אסתים מלה, ביה נפיק, סגיר ופתח.

פירוש הסולם

סה) את דא סתימא וכו׳: אות זו י', היא סתומה מכל הצדדים. כשיוצאת, דהיינו כשמתגלה, היא יוצאת כמלך עם חייליו, וחוזרת אח״כ הי׳ בלבדה. בה נסתם הדבר, בה יוצא דהיינו שמתגלה. סוגרת ופותחת.
פירוש. כבר ידעת, שאו"א עלאין שה״ס י׳ דהויה, האויר שבהם סתום, שאין הי׳ יוצאת מאויר שלהם, וע״כ הם סתומים מאור החכמה (כנ״ל בראשית א׳ דף רנ״א נחית ע"ש) ורק ישסו״ת שה״ס ה׳ ראשונה דהויה, נפתח האויר שלהם, שהי׳ יוצאת מאויר שלהם וחזר בהר אור החכמה. כמ״ש שם. ועם כל זה, החכמה שישסו״ת מקבלים, הם מקבלים בהכרח מאו״א עלאין שהם י׳ דהויה, כי אין מדרגה מקבלת אלא ממדרגה הסמוכה לה לפניה. ולפיכך אע״פ שאו״א הם סתומים מחכמה, מ״מ הם נפתחים בחכמה להאיר לישסו״ת, שהם ה׳ דהויה, אלא אחר כך, חוזרים ונסתמים מחכמה כדרכם.
ולפיכך יש ב׳ בחינות בי׳ דהויה, בחינה אחת, כשהיא במילוי ו״ד, דהיינו יוד, ובחינה שניה, כשהיא בלי מילוי ו״ד, אלא י׳ בלבדה. כי בשעה שאו״א עלאין נפתחים להשפיע חכמה לישסו״ת הם יו״ד במילואה. אשר הי׳ רומזת לאו״א עלאין, שהם חו״ב עליונים, והו״ד ה״ס הדעת אשר הו׳ ה״ס ז״א, הימין שבדעת. והד׳ ה״ס המלכות השמאל שבדעת. לרמז, שהחכמה שבהם מתגלה ע״י הדעת הזה לישסו״ת. ולאחר השפעתם, שאו"א חוזרים ונסתמים מהכמה, ה״ס י׳ בלי מילוי, שרומזת, שאין החכמה מתגלה ע״י הדעת אלא הם סתומים.
וז״ש, את דא סתימא דכל סטרין, כי אות י׳ ה״ס או"א עלאין שהאויר שלהם סתום מחכמה, כד נפיק, כשהי׳ יוצאת להשפיע חכמה לישסו״ת, נפיק כמלכא עם חילוי, שאז יוצאת עם המילוי ו״ד שלה, שה״ס ימין ושמאל של הדעת, הנבחנות לצבאות הי׳, והחכמה נפתחת ונשפעת לישסו״ת ע״י הדעת. תב לבתר י׳ בלחודוי, אחד שגמרה השפעת החכמה, חוזרת הי׳ לבדה בלי ו״ד, למדרגתה הקודמת, דהיינו שנעשתה סתומה כדרכה. נמצא אשר ביה אסתים מלה, ביה נפיק, שפעם החכמה סתום בה, ופעם יוצאת החכמה להשפיע לישסו״ת. סגיר ופתח, פעם סוגרת הארת החכמה, ופעם פותחת אותה.