סד) ומשמע לי, מדקאמר, לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא, דהיינו מיין נוקבין היוצאין על ידי היסוד, מבועי דבירא ויסודא, והם מעוררים הזווג לאזדווגא מלכא במטרוניתא, היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה, והיינו נתן ריחו, מלמטה למעלה, כענין הריח.
סד) מבועי דבירא ויסודא וכו' היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה והיינו נתן ריחו ממטה למעלה. כאן מפרש ענין הנ"ל של אשתעשע בהאי ענוגא ותפנוקא, לא על בחינת זווג המוקדם של ז"א עצמו, אלא על עת הזווגים עם הנוקבא הנפרדת, ומדייק ממ"ש שם הזוהר, נרדי נתן ריחו, שהיא יסוד של הנוקבא הנפרדת ממנו. כי כן משמע לשון נרדי, שהוא הגבורות אשר כבר נפרשו וירדו ממנו, ועתה מקבל מהם סוד הריח ממטה למעלה, שה"ס ההארת חכמה שהוא מקבל מנוקבא שלו ממטה למעלה. ואז יש לו מבחינת עצמו בחינת ענוגא, דהיינו מאחסנתא דאבוי ואמיה. ומבחינת מה שהוא מקבל מן הנוקבא יש לו תפנוקי מלכים. ונמצא משתעשע בב' הבחינות. וענין מבועי דבירא ויסודא, הם ב' בחינות פנימיות וחיצוניות שביסודה, כמ"ש לפנינו. כי מבועי דבירא הוא בחינת מ"ן שביסוד הנוקבא, ויסודא הוא בחינת המ"ד שבה. ועי' לקמן.