תוכן

סד) לפי שהאדם נברא מחומר, וצורה שהיא נפש ורוח ונשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. וגופו הוא חומר עכור מצד הקליפה, המקטרגת ומונעת האדם משלימות הנפש, להכריתה מאילנא דחיי, לפי שהוא מלך זקן וכסיל, שנולד י"ג שנה קודם הנשמה כידוע, ולכן אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וידוע שהחטא פגם וכתם וחלודה בנפש, וזהו חולי הנפש הטהורה, וכשהיא בטנופת ובכתימה, אינה יכולה לראות ולהשיג השלמות האמיתי, שהוא סודות התורה, כדי להדבק בו צורה, כי לכך נבראת. ולכן שואלין אותה, צפית בשיעור קומה, שהם סודות התורה. והעון נעשה מסך ומבדיל בינה לבין קונה לראות ולהבין בדברים העליונים קדושים וטהורים, שנאמר תורת ה' טהורה משיבת נפש, שמשיבה אותה במקומה, להדבק החלק בכל. וכשאיננה טהורה, אינה יכולה לראות, ואין מזהירין בה הדברים הטהורים, כמו שאין מזהירין במראה הנחושת, כשהיא מלאה כתמים, ועלה בה חלודה, שאין נראית בה הצורות, כי אם עצבות ומקולקלות. וכשהיא זכה וברה, אז נראים בה הדברים והצורות כתקונם כצורתם. כך הנפש, כשהיא טהורה וזכה, אז מתציירים בה הדברים הקדושים העליונים. וכשהיא בחלודה ובכתימה, אז כל מר מתוק, כמו שהחולה כשהוא בחליו, הוא מואס הדברים הטובים, ואוהב הדברים המכבידים החולי. והרופא לקרב לו הבריאות, נותן לו סממנים מרים כלענה, שבאותם הדברים יחזור הטבע לטבעו הראשון, ובריאותו כשהיה. כך הנפש החולה, להסיר החולי ממנה, צריך שיקבל עליו מרירות הרפואה, תשובה בסיגופים ובתעניות, בשק ובאפר, ומלקיות, וטבילות וטהרה מטינוף וכתם העונות, כדי שיוכל להשיג ולהבין בדברים העליונים, שהם כבשונו של עולם, שהיא זאת החכמה הנעלמת מימות הקודמות, הרשב"י ע"ה עד עתה, כמו שאמר ע"ה, דלית ליה רשותא לאתגליא עד דרא בתראה, דייתי מלכא משיחא, שהוא זה הזמן, שע"י מורינו הקדוש האלהי כמהר"ר יצחק די לוריא ז"ל, ע"י רוח הנבואה שהופיע בו, התחיל להאיר עינינו באור החכמה האלהי הזאת, הנעלמת מעיני כל חי, לשיהיה התעלות וסיוע מלמטה, כמ"ש ז"ל העליונים צריכים לתחתונים בפועל. והרשב"י ע"ה אמר, דצריך התעוררות מתתא לעילא, כדי שיהיה סיוע לביאת הגואל, ושיהיה במהרה בימינו. שאנו רואים הצרות תכופות זו לזו. וכל הסימנים שאמר ר' ישמעאל ע"ה, שיהיו בעיקבות משיחא, אנו רואים בזמנינו זה, כי אם אחד לא נעדר. ומהתגלות אור החכמה הזאת, ע"י הקדוש האמיתי ע"ה, והוא לא היה מגלה שום סוד מסודות החכמה הקדושה הזאת, למי שהיה רואה ברוח הקדש פגם בנפשו, עד שהיה נותן לו תיקון, לתקן את כל אשר עיוות. וכמו שהרופא הבקי, נותן לכל חולי הסם הצריך לרפאת אותו החולי, כך ע"ה, היה מכיר העון, ואומר לו המקום שפגם, ונותן לו התיקון שצריך לאותו עון, לכבס נפשו, כדי שיוכל לקבל האור העליון. כדכתיב (ירמיה ד' י"ד) כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי.