סג) כי גם שאר הבחי' כולם ביררם היא בעת העיבור, וגם אלו הם מתבררים על ידה עתה, אלא שבעת העיבור לא יכלו להשתלם ולהתברר, ובהמשך ב' שנים אלו של היניקה יתבררו, כנזכר. וגם בירור זה לא יכול להעשות עד שעלו למקום השדיים, שהם מקום עליון בג' אמצעיות, וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו, ונעשו חלב ממה שנתברר מהם, שהוא הטוב שהיה בתחילה מעורב בתוכם.
סג) ונתמתקו ונעשו חלב ממה שנתברר מהם שהוא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם. נודע שז"א דנקודים לעת גדלותו, היה מתפשט עד העשיה לנקודה דעוה"ז. ונבחן אז שהפרסא דאצילות, היה בשוה כמו הפרסא דגוף דז"א שמחזה ולמטה. באופן שמחזה ולמעלה היה בבחינת אצילות, ומחזה ולמטה היה מתפשט בבי"ע. ובעת שביה"כ, נשברו כולם פנים ואחור, דהיינו אפילו המחזה ולמעלה שלו, שהיה באמת בחינת אצילות, ולא היה ראוי לפול לבי"ע, גם הם נשברו ונפלו לבי"ע, אע"פ שהם בחינת פנים ואצילות. ולעת תיקון, נתקן רק בחי' הפנים שלו בלבד, שהם הכלים דגו"ע שהם בחינת מחזה ולמעלה. וזה נעשה ע"י הברורים דאו"א, שבררו בחי' הכלים דפנים מתוך הכלים דאחורים שהם בחינת בי"ע דהיינו אח"פ, כנודע.
ויש כאן ב' בחינות ברורים הנקראים עיבור א' ועיבור ב'. כי מתחלה נבררו הכלים דפנים בלבד, שהם הגו"ע, באופן שהיו חסרי נה"י, שהם אח"פ. ואז נבחן שהוא חסר ראש, כי בחוסר נה"י דכלים הוא מחוסר ג"ר דאורות, כנודע. ובירור זה נקרא עיבור א'. ואח"כ ע"י עלית מ"ן לזווג ע"ב ס"ג, הנה הארת ע"ב מורידה הה"ת מעינים עד לפה, שפירושו שמעלה אח"פ חדשים מבי"ע לאצילות, ואז נשלמים ע"ס דז"א וזה נקרא עיבור ב', דהיינו המשלים לו בחינת גדלות וג"ר.
אמנם אלו ב' עיבורים כוללים ד' זווגים. ב' זיווגים בעיבור א', שהם: א', לקומת נה"י שהוא אור הנפש. וב' לקומת חג"ת שהוא אור הרוח. וכן יש ב' זווגים בעיבור ב'. א' לגדלות הכלים שיהיה לו ע"ס שלמות מבחינת הכלים. וב', לגדלות האורות. כי אחר שיש לו כלים דג"ר, עולה ומקבל בהם המוחין דג"ר, כמ"ש במקומו.
ונודע, שמתחלה עלו כל הרשימות כולן מכללות כל הנקודים שנשברו, למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, כמ"ש לעיל בדברי הרב (חלק ח' אות ב'), שהם היו כלולים מכל הבחינות כולן שנפלו לבי"ע, עד לבחינה התחתונה. ונתברר מהם לאט לאט, דהיינו שהיותר מובחר נקלט ונברר מהכללות הזה לצורך עתיק, ושאר הכללות נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף א"א. וא"א בירר וליקט מהם המשובח ביותר לצורך עצמו והשאר נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף או"א. וכן ביררו או"א לצרכם, כל בחינת הטוב הראוי להם, ושאר הכללות הורידו לפרצוף זו"ן. וכן זו"ן ביררו מהם הטוב הראוי להם והשאר הורידו לבי"ע. וכן בי"ע ביררו כל אחר הטוב הראוי לו, ונתקן מהם פרצופי בי"ע. ושאר הסיגיםדהיינו אחד שכבר הוברר מהם גם הטוב הראוי לעשיה כולה, המה נבחנים לבחינת טומאה, שכבר לא נמצא מהם כלום שיהיו ראוים לאיזה מדרגה של קדושה.
ועד"ז ממש, היו סדר הבירורים גם בפרטות הפרצוף. דהיינו שמתחלה נבררו מז"א רק הכלים דגלגלתא, כי אע"פ שעלו למ"ן כללות כל רשימות עד לבי"ע כנ"ל, אמנם או"א לא נזדווגו, רק על בחינת כלים חיצונים שלהם. שפירושו, בחינת עביות של כתר ושורש, שאינה מוציאה אלא קומת נה"י, שהוא אור הנפש, המתלבש בכלים דגלגלתא, שהוא בחינת ראש דז"א, הנקרא כלים דחג"ת. הרי שלא נברר בעיבור מתחלה אלא המשובח ביותר מכללות המ"ן שהיה אז נכלל בז"א, והשאר היו אז בבחינת פסולת. ובעת ההיא עוד אין לו לז"א שם בפני עצמו, אלא נבחן לירך אמו. כי כל עוד שהוא בבחינת ראש וגלגלתא, הוא נכלל לגמרי באמא, ואין לו שום הכר לעצמו כמ"ש בפרצופי א"ק. אלא לעת לידה, אחר שנגדל ז"א בכל נרנח"י דנפש, אז נתעבה יותר, ומתחיל לקבל האורות ממעלה למטה, כנ"ל בחלק י' ע"ש. ואז מתגלה בחי"א, דהיינו שה"ת יורדת מגלגלתא לעינים, אשר או"א מזדווגים אז מבחינת כלים התיכונים שלהם, ומוציאים על המ"ן דז"א אלו דבחי"א, קומה חדשה דרוח. ונמצא עתה שנבררו גם נה"י דז"א, כי הכלי דעינים הם בחי' נה"י, משום שהעביות ומקום הזווג נעשה עתה בעינים, ואור הנפש מתלבש תמיד במקום העביות והזווג, כנודע. וע"כ נבחן, שאור קומת רוח נתלבש עתה בכלי הקודמת דחג"ת, דהיינו דגלגלתא, ואור הנפש בנה"י. וכל שאר הכללות מהמ"ן שהיה נכלל בז"א, שוב אינו ראוי לו, והמה נדחים ממנו בבחינת פסולת, לנוקבא ולבי"ע, שהם היוצאים בבחינת דם לידה.
[כנ"ל בחלק י' [י"א] - עי' ד"ה וזה אמרו "והנה בינה]
וזה אמרו "וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו, ונעשה חלב ממה שנתברר מהם, שהיא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם". כי עליה ההיא לחג"ת הוא הז שנעשה בכלים התיכונים דאו"א שהם חג"ת, דהיינו על מסך דבחי"א, המוציא קומת רוח כנ"ל. אשר אז נבררים גם הכלים דעינים מתוך כללות המ"ן, שהוא בחינת הטוב שהיה מעורב בתחלה בכללות המ"ן, כי הם מבחינת הכלים דפנים דז"א, שכולם טוב וראוים לז"א דאצילות. אלא כל זמן שלא היה עוד הזווג באו"א על בחינת הכלים התיכונים, דהיינו בחי' מסך דבחי"א, המוריד ה"ת מגלגלתא לבחינת עינים, הנה עוד לא יכלו הכלים דעינים להתברר, כי הם צריכים להתכללות במסך וזווג דאו"א, כנודע. ונמצא, שהזווג דאו"א בירר לכלים דנה"י דז"א, שהם העינים, שהיו מעורבים עוד בכללות הסיגים, ובזה נגמר העיבור א' דז"א. באופן שכל הנשאר בכללות המ"ן נחשבים מעתה סיגים גמורים, שאינם ראויים עוד לבחינת ז"א, והמה יוצאים בבחינת דם לידה לחוץ, והבן זה היטב.
ובב' זווגים אלו נשלם העיבור א', שפירושו, הבירורים דכלים ופנים דז"א, מתוך הכלים דאחורים, ובזה נשלם עיקרו של ז"א ועצמותו, דהיינו ו"ק בלי ראש, כנ"ל. אכן נוהג בו גם בחינת תוספות שמבחינה זו יכול להשיג גם בחינת ראש ומוחין דע"ב. ולזה הוא צריך לב' זווגים חדשים דאו"א, הנקראים עיבור ב'. שזווג א' הוא להגדלת הכלים לע"ס. וזווג ב' הוא להמשכת המוחין בהם. וע"פ דברים האלו תבין דברי הרב בהמשך שלפנינו.