פירוש הסולם
סג)
זהר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין, ודרגין כלא ביה, זהר נעלם וגנוז התנוצצות מכל התנוצצות, כלומר שהתנוצצות שלו גדול מכל התנוצצות שבעולמות. וכל המדרגות בו, כי הוא כולל כל י"ב המדרגות דאצילות. והוא ב' הפרצופין זעיר ונוקביה הגדולים. ונקראים יחד בשם ז"א.
נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי, יוצא ונעלם, סתום ומגולה, רואה ואינו רואה. פירוש. כשהוא יוצא ומאיר, הוא נעלם. כי הארתו של ז"א נמשך מאו"א עלאין, שהם בחסדים מכוסים מחכמה. וע"כ, כשיוצא ומאיר הוא בהכרח נעלם כאו"א. וכשהוא סתום ואינו מאיר אז הוא בגילוי. היינו בזמן שמקבל הארת השורק מאמא, שה"ס חכמה, והוא אז בגלוי, אמנם אין החכמה מאירה בלי חסדים כנודע, וע"כ הוא סתום ואינו מאיר. אמנם לעצמו אינו מקבל חכמה, להיותו בבחינת ג"ר דבינה, אלא בשביל הנוקבא הוא מקבל חכמה. וז"ש
חזי ולא חזי, חזי היינו אור החכמה הנקרא ראיה, ונבחן שהוא
חזי להשפיע לנוקבא אבל מבחינת עצמו
לא חזי, אלא תמיד הוא בחסדים מכוסים כנ"ל.
ספרא דא מבועא דבירא, ספר זה, כלומר הגבול שבפרצוף זה, ספר פירושו גבול, הוא המקור של הבור, שהיא הנוקבא דז"א. גבול ה"ס המסך המתוקן בכלי מלכות, שעליו נעשה הזווג דהכאה. ונודע שפני אדם, הוא רק בהמקום שמחזה ולמעלה דזו"ן. וע"כ יש שם מקום זווג. ולא מחזה ולמטה. כנ"ל
(בראשית א' א' דף פ"ה ד"ה ביאור.) ומחזה ולמעלה דזו"ן נקרא זו"ן הגדולים וכן ז"א בלבד. דהיינו הפרצוף שלפנינו. ומחזה ולמטה דזו"ן נקראים זו"ן הקטנים וכן פרצוף נוקבא לבד. וז"ש
ספרא דא, המסך שבפרצוף זה, שה"ס פני אדם, הוא
מבועא דבירא, הוא המקור אל הבור, דהיינו של הנוקבא, כי היא מקבלת רק מהארת הזווג שבמסך הזה.
נפיק ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק. יוצא להאיר רק ביום, כי ז"א מאיר ביום. ונעלם בלילה, שאינו מאיר אז. ומשתעשע בחצות לילה עם נשמות הצדיקים בגן עדן, שהם תולדותיו שהוציא.
כמ"ש לעיל דף ז' ד"ה פירוש.
