זהר

סב) תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה. וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה, ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדשא, סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין. וטסא מתמן, ושטא בשבעין אלף עלמין, וסליקת לגבי עתיק יומין וכל מלין דעתיק יומין, מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עלאין.

פירוש הסולם

סב) תנן בההיא שעתא וכו' : למדנו. באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והועד לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו, ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שנתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים, ומשם עף ושט בשבעים אלף עולמות, ועולה לעתיק יומין, שהוא ספירת הכתר. וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים.
פירוש, ההיא מלה סלקא וכו': כלומר, בעת שהאדם מעלה מ"ן בדבר תורה שלו, אז ההיא מלה עליונה שהיא הנוקבא דז"א סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה לזווגא עמו.
וז"ש, וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטר לה וכו' : ב' בחינות נוהגות בכל זווג זו"ן, הנק' זווג דנשיקין, וזווג דיסודות. כי נתבאר (לעיל במאמר אמא אוזיפת אות ט"ז), כי לא אשתלים שמא עד דברא נהורא לנהוריה ואתלבש דא בדא, עש"ה. שפירושו, שמלבד קומת חכמה, צריך זווג ב' לקומת חסדים שתתלבש קומת החכמה בקומת החסדים, לפיכך, כל זווג כולל ב' זווגים : א) לקומת החכמה, וזווג זה נקרא זווג דנשיקין שהוא בפה דראש, דהיינו לקומת ראש וג"ר. ב) לקומת חסדים, וזווג זה נק' זווג היסודות, דהיינו לקומת חסדים. וז"ש וקב"ה נטיל לההיא מלה דהיינו להנוקבא ונשיק לה היינו זווג דנשיקין לקומת ג"ר, ועטר לה היינו זווג היסודות לקומת חסדים, שאז מתלבשת החכמה בחסדים והנוקבא מתעטרת במוחין שלמים.
וז"ש, בשבעין עטרין גליפין ומחקקן: המוחין השלמים של הנוקבא נק' שבעין עטרין. כי הנוקבא היא היום השביעי, וכשמקבלת מז"א, שהוא בסוד עשרות, נעשית שבעים, ובחי' המוחין נק' עטרין, וע"כ נק' שבעין עטרין. ואומר שהם גליפין ומחקקן, כלומר, שע"י המ"ן דצדיקים הם נעשים לבית קבול לשבעין עטרין הללו.
וז"ש, ומלה דחכמתא דאתחדשא סלקא ויתבא על רישא דצדיק ח"י עלמין: נתבאר לעיל שיש ב' בחינות חידושין דשמים וארץ, שהם זו"ן, א) להחזיר העטרה ליושנה כמו שהיתה מטרם חטאו של אדה"ר, ותדע שמבחינת החידוש הזה נק' הנוקבא בשם מלה דאורייתא, והיינו שביאר ר"ש עד הנה. ב) חידוש שמים וארץ בבחינת מוחין עלאין שאפילו אדה"ר לא השיג אותם, ומבחינה זו נק' הנוקבא בשם מלה דחכמתא. וחידושה הולך עתה ומבאר לפנינו. ואומר ומלה דחכמתא דאתחדשא סלקא ויתבא על רישא דצדיק ח"י עלמין, דהיינו בסוד שאמרו רז"ל ​צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. (ברכות יז'.) כי ע"י המ"ן של הצדיקים, השלמים כבר בזהרא עילאה דאדה"ר, כמו ר"ש וחבריו, עולה הנוקבא דז"א להיות עטרה לראש צדיק, שהוא הז"א מבחינת היסוד שלו, שה"ס ח"י עלמין. פירוש, אור החכמה נק' אור חיה, והואיל שאי אפשר לז"א להמשיך אור חיה זולת ע"י הנוקבא (כנ"ל אות ה' ד"ה ונציב ע"ש). נבחן שאינו ח"י רק כשהוא בזווג עם הנוקבא, הנק' עלמא, ע"כ נק' אז ח"י עלמין. וכן נבחן, שהנוקבא היא עטרה על ראשו, כלומר, שהמוחין הנק' עטרה הם מבחינת הנוקבא, שלא היה זוכה בהם זולתה. גם זה סוד שלא זז מחבבה עד שקראה אמי, (מדרש שה"ש ספ"ג) כי המסובב נבחן לבן הסבה שלו, ומתוך שהנוקבא היתה סבה לאור החיה דז"א, הרי מבחינה זו נעשית הנוקבא לאמו.
וז"ש, וטסא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין: אחר שנזדווגה עם הז"א בסוד עטרה על ראש צדיק, היא מעופפת ועולה עוד למעלה, דהיינו לא"א, ושם מתקנות ז' הספירות שלה בסוד ז' רבוא עלמין, שהם ע' אלף. כי הספירות דא"א הן בסוד רבוא כנ"ל. ומשם היא עולה יותר עד עתיק יומין. וז"ש וסליקת לגבי עתיק יומין כי מא"א עולה עד עתיק יומין. והוא חושב העליות של זו"ן בזה אחר זה עד עתיק יומין, הנעשה מכח המ"ן של הצדיקים השלמים. כי בחינת הזווג דעטרה על ראש הצדיק, הוא ע"י עליה לאו"א עי', ומשם עולה לא"א בסוד ע' אלף עלמין, ומשם לעתיק, שהוא תכלית הגובה.
וז"ש, וכל מלין דעתיק יומין מלין דחכמתא, אינון ברזין סתימין עלאין : מפרש מעלת המוחין המושפעין לנוקבא ע"י עליתה לעתיק יומין. ואומר וכל מלין דעתיק יומין, דהיינו כל הקומות המקובלות מעתיק יומין, הן מלין דחכמתא ברזין סתימין עלאין כלומר, שהם בחינת ג"ר דחכמה, כי מלין דחכמתא מורה על קומת החכמה, ורזין סתימין עלאין היינו ג"ר דחכמה. והן אינן מתגלות זולת ע"י עליה למקום עתיק יומין ולא למטה ממנו.