זהר

סב) ת"ח, נשמתא נפקאת, ואעיל בין טורי פרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, נחית לתתא, אתחבר נפש ברוח, וכלהו אזלי ומתחברין דא עם דא. א"ר יהודה, נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחוי דב"נ, והיא מדורא טמירא דלא אתיידע אתרהא.

פירוש הסולם

סב) ת"ח נשמתא וכו' בוא וראה, הנשמה יוצאת מזו"ן דאצילות, ונכנסת בין הרי הפירוד, לבי"ע, ונתחבר הרוח בהנשמה, ויורדת יותר למטה, נתחבר הנפש ברוח, וכולם הולכים ומתחברים זה בזה. פירוש. כי הגם שהמוחין נפרדים לג' מחמת יציאתם לבי"ע דפרודא, מ"מ יש להם עוד חיבור זה בזה, והוא מטעם. כי בעודה בזו"ן דאצילות, יש לה כח"ב תו"מ דכלים ונרנח"י דאורות. וכשיוצאת לג' עלמין דפרודא נעשתה לו"ק: והג' קוין שבה נפרדים זה מזה. ו"ק דקו ימין, הוא נשמה, ובאה בבריאה. ו"ק דקו שמאל הוא רוח ובא ליצירה. ו"ק דקו אמצעי הוא נפש ובאה לעשיה, והג"ר דאורות דכל אחד נשארות בעולם העליון ממנו. והבינה ותו"מ דכלים דכל אחד נופלים להעולם שלמטה ממנו. ונמצא כשהנשמה באה בבריאה יורדים בינה ותו"מ דנשמה, ומתלבשים בהרוח שביצירה, שהוא מדרגה התחתונה, ונעשה בזה חיבור בין הרוח להנשמה. וז"ש נשמתא נפקאת ואעיל בין טורי פרודא, דהיינו שבאה לבריאה דפרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, כי בינה ותו"מ דנשמה ירדו ונתלבשו ברוח שביצירה, ועי"ז נתחברו. נחית לתתא דהיינו ליצירה, אתחבר נפש ברוח כי בינה ותו"מ דרוח שביצירה נופלים ומתלבשים בהנפש שבעשיה, ועי"ז נתחברו. וכלהו אזלין ומתחברין דא עם דא דהיינו כל הג', הנשמה ברוח ורוח בנפש.
אמר ר' יהודה וכו', נפש ורוח כלולים זה בזה, בעת שנולדים בעולם. ואין נפש בלי רוח, אכן הנשמה שוררת בדרכיו של האדם, כלומר, שאינה נולדה ביחד עם הנפש רוח, אלא שהאדם צריך להמשיך אותה, ע"י שילך בדרך הישר והטוב. והיא במדור נעלם שלא נודע מקומה. כי הנשמה נולדת בו"ק, שהיא נפש רוח, והג"ר נשארים בהנוקבא דאצילות (כנ"ל בדבור הסמוך) הנעלמת מדרי בי"ע.