זהר

סא) בראשית. ר' שמעון פתח, ואשים דברי בפיך. כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא, בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא, על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא.

פירוש הסולם

סא) בראשית, ר' שמעון פתח וכו' : בראשית : ר"ש פתח, ​ואשים דברי בפיך. כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יום ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, ובכל מלה המתחדשת בתורה, על ידי האדם ההוא העמל בתורה, עושה רקיע אחד.
פירוש, השי"ת נתן את כח הדיבור שלו בפיהם של הצדיקים, כמו שמסיק עמי אתה, למהוי שותפא עמי. מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כד"א בדבר ה' שמים נעשה, אוף הכי את. כן הצדיקים יבראו שמים בכח הדיבור שלהם. ובזה פתח ר"ש את המקרא ​בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וברא לשון סתימא הוא, לישנא דסגיר ולא פתח. כנ"ל, ויש להבין למה עשה אותם בסתימו, ואומר שעשה כן בכדי לשים גמר תיקונם של שמים וארץ בדיבור דצדיקים, ולעשותם שותפים עמו ית' בבריאת שמים וארץ. וזה שמביא הכתוב ואשים דברי בפיך.
ומבאר לפנינו, שיש בזה ב' בחינות של חידוש שמים וארץ, שנתן בפיהם של הצדיקים: א) לתקן חטאו של אדם הראשון, כי המאציל עשה התיקון שמים וארץ באופן הנעלה קודם חטאו של אדם הראשון, כמו שהכתובים מבארים לנו במעשה בראשית, אשר הזו"ן דאצילות עלו לא"א ואו"א עלאין, ואדם הראשון עלה והלביש את ישסו"ת וזו"ן דאצילות, והיה לו לאדה"ר נר"ן דאצילות הנק' זיהרא עלאה עד שעקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה ​(עיין ב"ב נח.), ואחר החטא דעצה"ד ירד עד לעוה"ז הגשמי ​(עיין חגיגה יב.), והנר"ן שלו באים לו עתה מג' עלמין דבי"ע דפרודא. ושמים וארץ דאצילות ירדו בסבתו לבחינת ו"ק ונקודה מטבור דא"א ולמטה. ומוטל על הצדיקים תיקון זה לתקן כל הפגמים שנעשו ע"י החטא, ולחזור ולחדש את השמים ואת הארץ דאצילות שהם זו"ן ולהעלותם לא"א ולאו"א כמו שהיו לפני החטא, והצדיקים עצמם יקבלו בחזרה את הזהרא עלאה של אדה"ר שהיא נר"ן מעולם האצילות. ב) כי גם אדה"ר קודם החטא לא היתה לו כל השלמות שרצה המאציל להעניק לו, וע"כ אחר שהצדיקים יתקנו החטא דעצה"ד, וישיגו השלמות דנר"ן דאצילות שהיתה לו לאדה"ר קודם החטא, מוטלת עליהם עבודה מחדש, דהיינו להמשיך כל המוחין העליונים, שעוד לא היו בעולם לגמרי, שה"ס עין לא ראתה אלהים זולתך. ואלו העולמות דעין לא ראתה שישלימו הצדיקים, נק' שמים חדשים וארץ חדשה כי הם חדשים ממש שעוד לא היו במציאות לגמרי. משא"כ אלו שמים וארץ שהצדיקים מחדשים ומחזירים אותם כמו שהיה במעשה בראשית קודם החטא דאדה"ר, אינם נקראים שמים וארץ חדשים ממש, שהרי היו פעם בעולם, כי כבר המאציל תיקן אותם מעצמו קודם החטא, אלא שהם מחודשים כי לאחר שנפגמו ונתבטלו חזרו ונתחדשו. וע"כ אין הצדיקים האלו נחשבים עוד לשותפים עמו ית'. הרי שהמקרא ואשים דברי בפיך שמביא ר"ש כוונתו הוא על המוחין העלאין שגם אדה"ר היה חסר מהם, שאלו נתחדשו ממש ע"י הצדיקים, כי לא יצאו עוד מהמאציל, וע"כ נחשבים הצדיקים בהם לשותפים ממש.
וז"ש, קב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא ובכל מלה דאתחדש באורייתא וכו': ז"א נקרא קול, ונוקבא שלו נקראת דיבור, וכשהצדיק עוסק בתורה מעלה מ"ן לזו"ן, בקול ודיבור דאורייתא שלו, שהקול עולה לז"א, והדיבור לנוקבא. וז"ש קב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, כי קול התורה עולה למ"ן לז"א, הנק' קב"ה. ובכל מלה דאתחדש באורייתא וכו' עביד רקיעא חדא, מלה פירושו דיבור, וכל דיבור ודיבור המתחדש באורייתא של העוסק בתורה עולה למ"ן לנוקבא הנק' בשם מלה ודיבור. שעי"ז נעשה רקיעא חדא, רקיע, ה"ס המסך שעליו נעשה הזווג דקב"ה ושכינתיה, שזה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים בעסק תורתם.
וענין החידוש שאומר בהמלה דאורייתא ואינו אומר חידוש בהקול דאורייתא. הוא משום שהנוקבא צריכה לכל זווג בנין יסודה מחדש, כי אחר כל זווג חוזרת להיות בתולה, וע"י המ"ן דצדיקים מתחדש בה תמיד בחינת היסוד שלה, דהיינו בית הקבול לאורות דז"א. ולפיכך אומר ובכל מלה דאתחדש באורייתא כי המלה שהיא מלכות מתחדשת ממש ע"י דבר תורה של הצדיק.כי אחר כל זווג חוזר ונעלם בי הקבול שלה. כמבואר.