תוכן

נט) בענין איסור הדיבור בשעת התפילה, ובשעת קריאת התורה, והדרש מפי החכם. נמצא בזה לה"ר יונה, באגרת התשובה שלו, שכתב שחייבים הנכבדים להוכיח למדבר בשעת התפילה, ובשעת קריאת התורה. וגם כל דא אם לא יספיקו הנכבדים להוכיח למדבר בשעת התפילה, ובשעת קריאת התורה, ועז"א הכתוב הוכח תוכיח וגו'. למה שבני ישראל ערבים זה לזה, ולא תשא אתה לסבתו חטא. ולמעלת התפילה לקריאת התורה, אמר הכתוב אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו'. וזה שיש בה ה' מצות, אם שכר פסיעות מצאתו מביתו לב"ה, ואם כשהוא נכנס לב"ה היראה שמקבל עליו, וז"ש ואני ברוב חסדך וגו', ר"ל: איני כדאי ליכנס בביתך מצד עצמי, כי אם ברוב חסדך כו', ולכן אשתחוה כו', ביראתך. וכשנפטר, אומר ה' נחני, כלומר אעפ"י שהתפללתי בכונה, ועבדתיך, איני מחזיק טובה לעצמי, ובשכר עבודתי תנחני, כי אם בצדקתך לבד. ולזה אמר כנגד הראשונה תלכו, וכנגד השניה תראו. ואחר כך מניח תפילין ומתעטף בציצית, ועל זה אמר ואת מצותיו תשמורו. ואם קריאת התורה ודרישת החכם, אמר ובקולו תשמעו. וזה, שהנה בשעת קריאת התורה, צריך האדם לכוין שימסור נפשו עליה, ועל דרש החכם אמרו רז"ל הני בבלאי דקיימי קמי ס"ת, ולא קיימי מקמי ת"ח, וזה שהתורה בלי ת"ח מאי אהני. ואם כנגד שעת התפילה, אמר ואותו תעבודו, שהתפילה נקראת עבודה. והנה המכוון בשעת חזרת התפילה, כשמכוין האדם, מעלה עליו הב"ה, כאלו התפלל הג' תפילות: הא', שהוא אמר בלחש. והב', ששומע כעונה. והג', שעונה כמברך, הרי ג'.