תוכן

נח) וז"ס מ"ש חז"ל (ב"ר ספי"ב) בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פירוש, כי כל תחילה ואח"כ הנאמר ברוחניות, פירושו סבה ומסובב, וז"ש שהסבה הראשונה של העולמות, דהיינו פרצופי א"ק שנאצלו תחילת כל העולמות, נאצלו במדת הדין, דהיינו בבחינת מלכות לבד, הנק' מדת הדין, דהיינו הבחי"ד, שנצטמצמה ויצאה בבחינת חלל פנוי וסיום לרגלי א"ק. שה"ס הנקודה דעוה"ז, הנמצאת למטה מסיום רגלי א"ק בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור כנ"ל. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פי', ספירת בינה נק' מדת הרחמים, וספירת המלכות נק' מדת הדין, משום שעליה נעשה הצמצום. והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה, שע"י השתתפות הזה נעשת גם הבחי"ד, שהיא מדת הדין כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה. (כנ"ל באות ה' ע"ש). שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר אז יוכל לעשות מע"ט ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע, שעי"ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם, כנ"ל.