זהר

נז) ואי תימא, הא קדושתא דקדיש, דאיהו תרגום, אמאי לאו איהו ביחיד. ת"ח, קדושתא דא, לאו איהו כשאר קדושאן דאינון משלשין. אבל קדושתא דא, איהי סלקא בכל סטרין, לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא, ותברא מנעולין וגושפנקן דפרזלא, וקליפין בישין, לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא, ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף, אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא, ויסתלק קב"ה ביקריה על כלא. וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא, קב"ה אסתלק ביקריה, ואדכר לבנוי, ואדכר לשמיה. ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא, לאו איהי אלא בעשרה.

פירוש הסולם

נז) ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי קדושת הקדיש, שהוא תרגום, למה אינו ביחיד. ומשיב, בוא וראה, קדושה זו, דהיינו קדיש, אינה כשאר קדושות שהם משולשים, אבל קדושה זו היא עולה בכל הצדדים, למעלה ולמטה ובכל צדדי האמונה, ומשברת מנעולים וטבעות ברזל, וקליפות רעות, להתעלות כבוד דקב"ה על כל, ואנו צריכים לומר אותה בלשון של הסטרא אחרא, ולענות בכח גדול, אמן יהא שמיה רבא מברך, כדי שישבר כח הסטרא אחרא, והקב"ה יתעלה בכבודו על כל. וכשנשבר בקדושה זו הכח של הסטרא אחרא, הקב"ה מתעלה בכבודו, וזוכר את בניו, וזוכר את שמו. ומשום שהקב"ה מתעלה בכבודי בקדושה זו, אינה אלא בעשרה.