זהר

נז) בשבת ויומין טבין, נחתין עלייהו נשמתין, ורוחין ונפשין, בארח אצילות, דאינון רוחא דקודשא מי׳ ספירן. וכל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה, דאינון נשמתין דפרחין בבני נשא. ובזמנא דישראל מקימין האי פקודא, כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה.

פירוש מעלות הסולם

נז) בשבת ויומין טבין וכו': בשבת וימים טובים יורדים עליהם נשמות ורוחות ונפשות בדרך אצילות, שהם רוח הקודש מעשר הספירות דאצילות. וכל ממונה לומד זכות על העופות שלו שהם הנשמות הפורחות בבני אדם, ובעת שישראל מקיימים מצוה זו של שלוח הקן כל ממונה לומד זכות על העופות שלו.
הנה בכדי להבין ההפרש בין המוחין דרובצת המאירים לבי״ע מאמא, לבין המוחין המאירים בשבת וימים טובים באורח אצילות, צריכים לדעת היטב ההפרש שבין או״א לישסו״ת, שהם בערך טעמים דס״ג כלפי נקודות דס״ג. שבחינות או״א הם כטעמים דס״ג המסתיימים למעלה מטבור דא״ק, ולא ירדו מעולם למטה מטבור דא״ק הנקרא מ״ה וב״ן דא״ק. אבל בחינות ישסו״ת דומה אל נקודות של ס״ג דא״ק שירדו למטה מטבור דא״ק ונתלבשו במ״ה וב״ן דא״ק ונעשו לאחד עם מ״ה וב״ן דא״ק. ונעשה בהם ענין השתוף דמדת הרחמים במדת הדין, כי ב״ן דא״ק שה״ס ה׳ תחתונה נתחברה ונעשה כאחת עם נקודות דס״ג דא״ק שהם ה׳ העליונה בסו״ה ותלכנה שתיהן, כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו, ולכן נעשה ס״ג שהוא ה׳ ראשונה לבחינת ב״ן שהיא ה׳ תחתונה ומלכות, וכן להיפך שב״ן שהיא מלכות נעשה כס״ג שהוא בינה וה״ר. וקבלה מדת הדין שהיא מלכות לצורת מדת הרחמים שהיא בינה. ולכן מבחינה זו נקראים או״א בשם ע״ב דס״ג דהיינו שהם דומים לטעמים שהם ע״ב דס״ג שבהם לא נעשה כלל ענין צמצום הב' שהוא עליית ה״ת לנקבי עינים ושתוף מדת הרחמים בדין. וישסו״ת נבחנים לס״ג דס״ג שבהם נעשה השתוף של מדת הרחמים במדת הדין ועליית מלכות לבינה שנקרא צמצום ב'.
והנה ענין השתוף של מדת הרחמים במדת הדין מבואר בע״ח (שער י״א פ״ו) שהיה בכדי להמציא שכר ועונש בעולם, ומבאר את דברי חז״ל (אבות פ״ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות ולמה נברא בעשרה מאמרות, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם. כי נתחדש כאן ענין של עיקר ותוספות בפרצופי זו״ן שנקראים עולם. והוא על דרך קטנות וגדלות שיצאו בעולם הנקודים עצמו, אשר תחלה יצאו עשר הספירות דנקודים בבחינת קטנות מנקבי עינים דס״ג, וג״ר היו בבחינת אחור באחור, וז׳ תחתונות היו בבחינות ו״ק בלי ראש. וזה נבחן לעיקרם של זו״ן ואח״כ ע״י עליית מ״ן יצא אור חדש מזווג ע״ב ס״ג ואור זה הוריד את ה׳ תחתונה מעינים למקומה בפה, שמתוך זה חזרו אח״פ שנפלו מן הראש אל הגוף ועלו והשלימו את עשר הספירות דראש, ונעשו ג״ר דראש בבחינת פב״פ. ומוחין אלו נתפשטו ממעלה למטה לז״ת דנקודים ואז גם בחינת מחזה ולמטה שלהם שהיתה למטה מפרסא בפרוד מאצילות נתחברה שוב עם ז׳ תחתונות דנקודים ונעשה להשלמה אל עשר הספירות של ז״ת דנקודים, וגם היא קבלה המוחין דפב״פ דג״ר דנקודים, ומתוך שעברו על גבול הפרסא ובאו למקום בי״ע נסתלק מהם האור ונשברו ומתו. (עי׳ תלמוד ע״ס שיעור ז') אבל אם היו מקבלים המוחין דרך עליה ע״ד המוחין דע״ב ס״ג הבאים מעולם אצילות לאחר התקון, שאינם מתפשטים למטה מפרסא דאצילות, ודאי שלא היו נשברים, כי בעולם אצילות נעשה תיקון גניזת ה׳ תחתונה ברישא דלא אתידע, שמשום זה אין הזווג דע״ב ס״ג נעשה רק על בחינת יסוד דאמא, ואין מוחין דע״ב מתפשטים למלכות דאמא, ומלכות דאמא נשארת תמיד בקטנות וה״ת לא יורדת ממנה, ולכן זו״ן המקבלים את המוחין דגדלות מאו״א הם לא יכולים לקבל המוחין אלא בעת עלותם למעלה ממלכות דאמא, ולפיכך נקראים תמיד המוחין דגדלות בשם מוחין דעליה, כי אין זו״ן מקבלים אותם אלא בדרך עליה למעלה ממלכות דאמא ובזה נשמר גבול הפרסא של צמצום ב', ואין המוחין מתפשטים עוד לבי״ע כבמקרה של שבירת הכלים דנקודים.
ומוחין אלו נקראים מוחין דתוספות, וזה רומז על תקון הנ״ל, שגבול הפרסא נשמר היטב, וי׳ שה״ס מלכות דמדת הדין שנכללה במלכות דאמא ומאור נעשה אויר נשארה שם בקביעות ואין זו״ן יכולים לקבל מוחין אלו אלא בדרך עליה למעלה מגבול הפרסא בסוד עד פה תבא ולא תוסיף, ושבירה הכלים בנקודים היתה בסוד כל המוסיף גורע, כי אם היו נשמרים מלהמשיך המוחין ממטה למלכות דאמא דהיינו כמו שהם באמת בזווג ע״ב ס״ג הנה לא היו המוחין נמשכים לבי״ע והיו קיימים לעולם. וכיון שהוסיפו על שעור המוחין והמשיכו אותם עד לבי״ע נסתלק מהם האור ומתו כי המוסיף גורע. אמנם שם בעולם הנקודים עוד לא נעשה התקון של גניזת המלכות ברדל״א והיה בכונה כדי לתת מקום לשכר ועונש, כי בזה הוכן מקום להפרע מן הרשעים, כי ע״י השבירה הוכן כח ומציאות אל הרשעים, כי משם באות אותן הקליפות המגרות את הרשעים להמשיך אותם המוחין מלמעלה למטה ולעבור על בל תוסיף. וכן ליתן שכר טוב לצדיקים השומרים את עצמם לקבל את המוחין רק בדרך עליה.
ובזה נבין ההפרש בין הזווג של או״א עלאין שזווגם תדיר בסוד תרין רעין דלא מתפרשין, לישסו״ת שזווגם לפרקים, כי או״א עלאין שהם בחינת ע״ב המקבלים מבחינה שכנגדם מטעמים דס״ג דא״ק הקודמים לצמצום ב׳ שאין ענין של עיקר ותוספות נוהג בהם לכן זווגם תדיר, כי כל ענין הפסק הזווג והסתלקות המוחין נוהג רק במוחין דתוספות, וכיון שאין להם שום חלק במוחין אלו של צמצום ב׳ לכן אין מעשה התחתונים פוגם בהם, וגם עוד טעם כי מוחין דאו״א עלאין ה״ס ג״ר דבינה שהם חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא וחושקים רק לחסדים ולא להארת חכמה, וענין הצמצום היה רק כלפי אור החכמה, ע״כ אין שום דין ושום אחיזה לחצונים במוחין דאו״א, ואדרבה הקליפות נדחות ועיניהן מתעוורות מפני אורותיהם של או״א עלאין ולכן זווגם תדיר ולא נפסק לעולמים. משא״כ ישסו״ת להיותם מבחינת ס״ג דס״ג המקבלים מבחינה שכנגדם מנקודות דס״ג דא״ק, שבהם נשרש ענין צמצום ב׳ ונוהג בהם בחינות עיקר ותוספות, אשר המוחין דתוספות תלוים במעשה התחתונים שנמשכים ע״י המעשים הטובים של הצדיקים, ומסתלקים ע״י עבירות של הרשעים, ואז זווגם נפסק, כי כשמסתלקים המוחין הם נשארים בבחינות ו״ק לבד שהם בחינת עיקר, ובו"ק לבד אין זווג, וכן בזו״ן שהם בחינת גוף דישסו״ת יש אחיזה אל התחתונים במוחין דתוספות שלהם, שמתגדלים ע״י מעשיהם הטובים של הצדיקים ומסתלקים ע״י עבירות של הרשעים ולכן זווגם נפסק.
ובזה נבוא אל הביאור ההפרש בין נר״ן שבבי״ע הבאים מזווג דרובצת בהרכנת הראש דאו״א תוך זו״ן, לבין הנר״ן הבאים בדרך עליות העולמות בשבתות וימים טובים בארח אצילות, כי הזווג שהוא בדרך עליה הוא בהיותם או״א במקומם למעלה מטבור דא״א, כי ע״י הארת ע״ב ס״ג דא״ק יורדת הפרסא דחזה שהיא מלכות דאמא שבתוכה ה׳ התחתונה עד הטבור דא״א שעי״ז עולים ישסו״ת ונעשים לפרצוף אחד עם או״א להיותם אח״פ שלהם, וכן חג״ת דז״א שבהם בחינות אח״פ דישסו״ת עולים עמהם למעלה מטבור ונעשים לחב״ד, ומקבלים שם למעלה מטבור המוחין דאו״א, ואז הם מוחין גמורים כמו המוחין דאו״א עצמם כי תחתון העולה לעליון נעשה כעליון, וע״כ הם ראוים להולדת נשמות, וכן כשמוחין דזו״ן מתפשטים מן הראש אל הגוף אינם מתפשטים אלא עד הפרסא שמתחת רגליהם, כי כמו שהפרסא שבטבור שומרת המוחין דראש שלא יתפשטו בתוכה, כן הפרסא שבין אצילות לבריאה שומרת המוחין שלא יתפשטו ממנה ולמטה, ונשמות הצדיקים שהם בבי״ע עולות עם אח״פ דזו״ן למעלה מן הפרסא שהיא מלכות דאצילות.
וזה אמרו בשבת ויומין טבין שאז העולמות עולים לאצילות נחתין עלייהו נשמתין ורוחין ונפשין בארח אצילות, דאינון רוח דקודשא שיש בהם הארת חכמה הנקראת קודש. מי׳ ספירן שבעולם אצילות.
משא״כ בזווג דרובצת הנקרא זווג דהרכנת הראש שהוא רק במקרה שאו״א עלאין יורדים ממקומם שלמעלה מחזה דא״א אל מקום ישסו״ת ונמצאים גם הם נכללים בצמצום ב׳ שבפרסא, שעי״ז גם ישסו״ת נתמעטו וירדו למדרגת זו״ן למטה מטבור דא״א, כי הראש שלהם נעשה עתה כמו הראש הקבוע דזו״ן העומד מחזה עד הטבור דא״א. ואין הפירוש שישסו״ת נעשו לבחינת גוף ממש כמו זו״ן, כי אין בחינת ראש יכולה להעשות לבחינת גוף כי כל ראש מורה שהוא מקבל מלמטה למעלה וא״כ גם כשיורדים לבחינת זו״ן הם ג״ם בבחינת ממטה למעלה דהיינו בכלים דראש. ועיקר ההבחן הוא כי מלכות דישסו״ת המזדווגת שהיתה עומדת בטבור בסיום ישסו״ת, עומדת עתה במקום הפרסא שתחת האצילות, דהיינו במקום המלכות המסיימת. והזווג נעשה על מלכות דישסו״ת שהיא נמצאת עתה במקום הפרסא שמתחת האצילות.
ונודע שמסך המוציא קומת או״א הוא מסך של בחינה ב׳ דהיינו קומת ס״ג ונמצא שמסך דבחי״ב כלול עתה בתוך הפרסא שבין אצילות לבריאה, וע״כ מתפשטת קומה זו אל או״א דבריאה, ונמצא שמתוך ירידה זו דאו״א למקום ישסו״ת נהפכה הפרסא מבחינת מלכות המסיימת שבה ונעשתה לבחינת פה של ראש דכללות או״א וישסו״ת, והיינו למלכות המזדווגת המתהפכת ממעלה למטה ומוציאה ע״ס דגוף שהם כל המוחין דבי״ע. והנה לצורך עולם הבריאה הם מוחין גמורים בבחינות בנים גדולים. כי בריאה בחינת בינה היא החפצה בחסדים מכוסים. משא״כ יצירה ועשיה שהם בבחינות אפרוחים או ביצים כי הם צריכים לחסדים מגולים ואין להם בחינות ג״ר ממוחין אלו, אלא ו״ק שהוא אור רוח לעולם היצירה ונפש לעולם העשיה.